לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות


יש לא מעט נשים שסובלות מבעיות אגן שונות, אני כאן במטרה להתגבר עליהן ולנסות לעזור לאחרות לעשות זאת.

Avatarכינוי:  סרנדיפיטי

בת: 38

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

האני שבמראה


 


המבטים שלה בוחנים את הבטן שלי, היא חושבת שזה מותר כי אנחנו עובדות ביחד.


אני נמנעת מלתת לה תחושה לא נוחה ולוקחת אותה על עצמי, בולעת אותה במרירות. 


אני מתנחמת בכוס התה החמה שבין הידיים שלי, מהנהנת ומתחילה לצעוד לכיוון החדר שלי.


תתעלמי.


צעדים הססניים ומהירים, חייבת לטשטש את האויב.


 


זה מחיר הנחמדות והנימוס.


לפעמים המחשבות יוצאות כמו שהן, אבל כאן אני חייבת להיות מחושבת, כדי שהן לא יצאו החוצה בדמות של מילים שארגיש אשמה בעקבותיהן.


גם אם לא היה בהן דבר, פשוט צריך לחזור ולהריץ אותן בראש ולדרג אותן.


יש לי סטנדרטים גבוהים, בלתי אפשריים.


אז המחיר, כן...


הוא גבוה, בעיקר כי הוא יותר חזק ממני וממה שבאמת יש לי בפנים.


 


האני האמיתית,


ההיא שלא דופקת חשבון ולא משפילה מבט כי הדרגה שלה בעבודה לא נמוכה מדי בעיניה.


בעולמה היא נמדדת רק על פי דרגות וקריטריונים של הצלחה בעבודה בלבד, בהשגה של סמלי סטטוס. באי השגה של אותם סמלי סטטוס, בלי כוח להמשיך את המירוץ כבר.


 


 


היא סטודנטית לתואר ראשון כבר שבע שנים, כי בהתחלה לא ידעה מה היא רוצה מעצמה כל כך ושאפה גבוה מדי.


הכי נועד להסביר למה זה נמשך זמן רק כל כך, בעיניה זה מסע שלא נגמר. 


כשהחץ לא פגע במטרה הראשונה והכל היטשטש, האכזבות נערמו בכמויות וכל כולן מעצמה.


היא פרשה והציגה את זה בחינניות, כל כולה בטוחה בעזיבה. 


בדיוק כפי שהייתה בטוחה כשנכנסה לכל הסיפור של הלימודים בהתחלה.


בסוף היא איבדה נקודת אחיזה, לא נותר שם דבר עבורה.


אז הפרק הזה בחיים נגמר.


אחרי שהצליחה להתאושש הגיע הזמן לסיים איכשהו עם איזשהו תואר ביד. 


לא נשאר הרבה, אבל סיום תהליכים מעולם לא היה הצד החזק שלה.


 


אז מה יש? 


היא לא מכירה את זה. אפשר לראות רק את מה שאין.


אין עבודה מתגמלת ובטוח שהיא לא מספיק טובה,


אין תואר ראשון ביד.


כלומר עדיין אין, היא פשוט אפילו לא בטוחה בצעדים שהיא עושה כשהיא הולכת.


וכן, יש את לה הקטע הזה עם תהליכים.


 


והנה עוד תהליך שמאיים למוטט אותה.


היא מכירה רק דרך אחת, מלחמה בכל החזיתות.


אין סיכוי לצלוח את התהליך הזה בדרך הזו והיא פשוט לא יודעת לשחרר.


 


ברקע של תחרות המבטים ביניהן, היא שומעת צחקוק ורואה שלוש עובדות במשרד שמביטות מומסות אל עבר מסך הטלפון של אחת מהן.


יש שם ילד או ילדה קטנה, היא לא מתקרבת בשביל לוודא. 


זה גורם לרגשות מעורבים של כמיהה עמוקה כל כך שמעוררת בה קנאה מיידית;


 


 


בערב אני מפליגה, המחשבות שלי רצות והאור החזק מסנוור אותי.


אני יודעת גם להנות לפעמים, גם לשחרר.


זה פשוט לא בא לי באופן טבעי, זה צריך להיות מחויב, צריכה להיות סיבה ברורה.


ושהסיבה תהיה טמועה באנשים אחרים, בזכותם.


דבר לא בזכותי...


 


אני שמחה, אני מבושמת.


אני מצליחה לנשום עמוק. 


יש תחושת חופש קצרה מהכל, כמה שעות להשתחרר מכל מה שבועט בבטן או יותר נכון יותר ממה שלא בועט בבטן.


יש לי תחושת חופש קצרה מעצמי ומהשלילית היא. 


 


 


 


 

נכתב על ידי סרנדיפיטי , 17/11/2016 18:52   בקטגוריות אשמה עצמית, הגשמה עצמית, בריאות, פוריות, נשים, שחרור קיטור, תאהבי את עצמך  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פאזל


איך בא לי.

איך בא לי להיות בנעליים של מישהי אחרת לפעמים. מישהי כזאת שהכל אצלה שלם בפנים ולא מפוזר בצורה של כל מיני חתיכות.

הן גם לא אחידות, קיבינמט איתן, החתיכות. לפעמים קשה להבחין כמה כאלו יש, חלקן גם מוארות אבל אין להן חיי מדף מוגדרים וברורים, אין גם הוראות למשתמש. 

מה שכן, חלקן בחושך לפעמים ודווקא אלו שלא צריכות להיות שם, נמצאות. 

אני אפילו לא יודעת להעריך את גודלן, אולי זה מוכיח שיש שם מקום לגמישות. 

ככה אני מתייחסת לכל החתיכות שלי, גורמת להן להרגיש בינוניות בלבד, בכוח.

ככה אני מונעת מהחתיכות הטובות לפרוץ ולהשתלט, כי זה יכול להיות מפחיד. וגם כי אני לא יודעת מה הדרך לגרום להן לבלוט יותר. 

יש חתיכות קשות וגדולות, עם מרקם קשה, חתיכות מכוערות.

הן מכוערות כי הן מצולקות, מלאות בכאב, לפעמים הוא לובש צורה מוחשית ומתפרץ פיזית, מזה קשה להתעלם.

ולפעמים הוא מגיע דרך החלומות, צובט בלב ומשם פוגע ישר בבטן. 

הוא טיפוס לא ממוקד, הכאב הזה. 

ויש עוד בעיית מיקוד, מבין החתיכות, יש כאלה שלא החליטו מי הן עדיין.

אבל הן מקבלות יחס שווה לאחרות ובגלל זה גם הן תמיד ירגישות בינוניות.

קצת קשה לבלוט ככה.

אבל יש גם חתיכות חיוביות, בואו נגיד שהן לא חתיכות אלא רסיסים.

אז יש שם רסיסים של תקווה. הרסיסים משתקפים באור של השמש.

לפעמים הם מסנוורים עד כדי עיוורון ובוהקים הרבה זמן, קטנים ככל שיהיו.

אבל לפעמים, לפעמים הם נעלמים נורא מהר. ואז החתיכות השליליות גדלות קצת.

אז איך מחזיקים אור כזה ותקווה כזאת כשלא הכל שלם בפנים? 

שאלה מצוינת. 

יש לחתיכות קטע כזה, הן שואפות להתקרב האחת לשניה.

הרסיסים, במקרים מסוימים, יכולים להידבק לחתיכות השליליות.

 

אז איך מדביקים את החתיכות?

לפעמים זה דורש עבודה יסודית ועמוקה. לפעמים גם צריך ממש להתאמץ.

אני לא יודעת איך זה מרגיש בנעליים של מישהי אחרת, כי יש לי נעליים שמותאמות לי אישית.

אני רק צריכה לקום לאט לאט וללמוד ללכת שוב.

מי יודע, אולי גם אלמד לרוץ ולהנות מהרוח. 

נכתב על ידי סרנדיפיטי , 11/8/2016 20:33   בקטגוריות היערכות מחדש, הפרעות קשב וריכוז, החלטות, כאב פיזי, כאבים, מוטיבציה, שחרור קיטור, תוכניות גדולות, שלבים בחיים, מצפן מקולקל, אשמה עצמית, הגשמה עצמית, מוזה, נשים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסרנדיפיטי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סרנדיפיטי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)