בגיל הזה יהיה לה בית עם גינה.
הפרחים ילבלבו בה כל השנה.
הרוח תנשוב והנדנדה הקטנה תחרוק בכל פעם שיגיע משב חזק.
יהיו שם פעמוני רוח שיצלצלו וצחוק של ילדים ישבור את השקט.
הוא יעמוד שם ויחייך אליה מהצד, גאה, עוטף אותה בשתיקה החמה שלו.
לפעמים צריך לשתוק, היא תחשוב לעצמה ותקרוץ לו.
היא תלמד לקרוץ עד אז, למרות שזה בלתי אפשרי.
בגיל הזה היא תאהב את מה שהיא השיגה.
בגיל הזה היא תפסיק לחטט בפצעים הישנים ותקבל אותם, כצלקות.
אבל הן לא יהיו גסות בעיניה, היא תלטף אותן ברכות ותיתן גם לו ללטף אותן באהבה.
היא תבקש ממנו לנשוף עליהן אוויר חם של הבנה.
הוא יבקש ממנה ללטף לו את הראש.
הם ילמדו לבקש אחד מהשני, זה ירגיש לה טבעי יותר.
הוא יתן לה את התחושה שהוא יכול לעזור לה למצוא את הכיוון.
למצוא אותו גם כשאין שום דבר בחשיכה, אפילו לא זרקור קטן של כל האור שהיה בה פעם.
וזה יהיה מספיק.
בגיל הזה היא לא תחשוב על זה שהיא בגיל הזה.
היא תקום עם חיוך בבוקר, חיוך כזה שיש בן מין ההשלמה עם העבר.
עד אז, הנקודות הפצועות- הפיזיות ואלה שלובשות על עצמן צבעים משתנים.
עד אז, הן ידגדגו בכל פעם שיגעו בהן ולא יצרבו.
היא תהנה ממה שהיא עושה ותרגיש תחושה נוחה בכל פעם שישאלו אותה מה היא עושה בחיים.
הם ישאלו והיא תענה בחיוך, בלי המחשבה הקבועה על זה שכולם שופטים כל התעטשות שלה.
כשהשיחה תסתיים, היא תסתובב ותרגיש טוב לגבי מהלכה.
היא תחזור לציוני הדרך ותהנהן אל עבר כל אחד מהם בכבוד שמגיע לו.
היא תפלוט אנחת רווחה.