"הפציעולוגיה" שלי כל כך שורפת,
היא המקור לכל הכאבים שלי,
הסיבה לכל הפחדים שלי.
גם הכותרת הצחיקה אותי, בגלל האהבה שלו לכדורגל, אבל האמת שזה בכלל לא קשור לביטוי הזה...
קראתי עליה באיזה ספר נורא מעניין על איך שאנשים לא מסוגלים לרפא ולמה הם לא מסוגלים לעשות זאת.
כתבתי פוסט שלם על החיים העתיידים פה ודברים רציניים כאלה והכל נמחק לי, כנראה שזה לא נועד לקרות ביני לבין ישראבלוג.
כתבתי על הטיפול שלי בנרתיק המוזר שלי, לא שהוא באמת מוזר, אולי היחס שלי אליו הוא מוזר, בכלל אני חושבת שהוא נקבה ולא זכר, כי רק נשים יכולות להיות כל כך נקמניות. אבל האמת היא שהיום הוא הרבה פחות מרושע מבתקופות אחרות, כמו אחרי הניתוח למשל, שם הוא דקר אותי כמו מניאק ולא התחשבן, או שהיא לא התחשבנה עוד לא החלטתי. על השלפוחית שלי הייתי מדברת גם, אבל גם היא נקבה נקמנית, יותר גרועה ממנו אפילו.
ה"פציעולוגיה" הזאת מדברת על הצורך שלנו בתור אנשים להיתפס למשהו מסוים ו"להתקרבן", להאשים את הדבר הזה בכל הבעיות שלנו והבעיה העיקרית שמדברים עליה היא שאחר כך אנחנו לא מסוגלים לשחרר את ההרגשה הזאת ואז נוצרות בתוכינו מחלות כרוניות שונות. אז אני לא יודעת מתי פיתחתי את ההתקרבנות הפנימית הזאת (ביני לבין עצמי אני כן יודעת וגם ההתקרבנות עצמה היא ביני לבין עצמי ואני לא מוציאה אותה החוצה, כי בחוץ אני גיבורה רצינית וגם מנסה לעודד בחורות אחרות עם בעיות כאלו, אני בטוחה שאם כולם היו יודעים את המספר האמיתי, הם היו ממש ממש מתפלאים ובסה"כ אנחנו לא מדברים פה על משהו ממש מזעזע, אלא על תופעה לא ברורה בקרב נשים). כשחלק נוסף בגופי החליט גם הוא להיכנס למירוץ נגדי, הבנתי שמשהו ממש ממש לא בסדר, אחרי זה ניסיתי למצוא טיפולים בכל מקום אפשרי עד שמישהו אמר לי משהו נורא מעניין, שהכל מתחיל ונגמר בי. אני יודעת שזה נשמע ממש מטופש, אבל ההבנה עם עצמי לגבי למה זה קרה, הפכה להיות ברורה יותר עם הזמן וגם ההבנה איך לטפל בזה, אמנם בנושא התזונה אני ממש מנסה להתמיד וזה אחד הדברים היותר קשים אבל הכל באמת בתפיסה שלנו. אני רואה שאני ממגנטת פחות פניות אליי בנושאים הגניקולוגיים, אני לא יודעת אם זה לטוב או לרע, אבל אני יודעת שאני עייפה מזה, הגוף שלי גם הוא ביקש ריסטרט רציני כבר הרבה זמן. הניסיון הזה להפסיק להיות במירוץ ולא להרגיש אשמה על כל צעד ושעל הוא משימה מורכבת וגם חלק אופי מורכב במיוחד, אפילו בתרגיל שנתבקשתי לעשות קשה לי להודות בדיוק מהן התכונות השליליות שלילי מבלי למנות כמעט את כל תכונות האופי שלי, אני לא יודעת הכל נראה לי מספיק טוב. אחרי זה כל זה, אני צריכה לציין מה הייתי רוצה לזרוק לפח, אני לא אגיד שהייתי רוצה לזרוק את כולי לפח, כי לא היה אני עצמי, אבל בהחלט יש דברים שהייתי מעדיפה לחתוך לגמרי מהרפרטואר היומיומי שלי. משום מה, כאן יותר קל לי להודות בזה מאשר לכתוב על זה על דף נייר. הייתי רוצה לשחרר יותר, להחליט מהר יותר, להפסיק להתחרט על כל דבר הכי קטן, לחדול מלאכול את עצמי מבפנים, לחשוב שאני צריכה להספיק הכל ולפחד להספיק הכל, ללמוד להגיד לא, ללמוד לבקש עזרה מבלי להרגיש פחות מושלמת על זה, אין דבר כזה מושלם הרי לא, להפסיק להתחשבן ביני לבין עצמי על הרגשות ההם או על האחרים ולקבל אותם כי הם קיימים ואם אכניס אותם למגירה אסגור ממש חזק ואנעל עם מפתח הם ידפקו חזק בתוך הבטן ויכאיבו לי במקום הכי פצוע, בנפש. הייתי רוצה להפסיק להיות עצובה כשזה מיותר, לתת לשמחה להציף אותי גם כשהפחד וה" נו נו נו" הפנימי שלי יושבים ומחכים מעבר לפינה, הייתי רוצה להעיף אותם לפח, קיבינמט הם רק רוצים להרע לי ואני מבינה את זה היום. הייתי רוצה לשפוט פחות ואז לכעוס על עצמי על זה שאני עושה את זה, אז אני שופטת אנשים בדיוק כמו שכולם עושים ומותר לי, מה קרה, זה משחרר לי את כל העצבים בפנים במקום לפרוק אותם במקום לא נודע, הייתי רוצה להרגיש בהתאם לגילי, אם אני עושה שטויות, להרגיש שאני עושה שטויות ומותר לי- כי אם לא היום אז מתי?אולי קצת פחות שנאה עצמית, פחות להיות "קורבן" פנימי וגיבורה חיצונית ולהגיד לפעמים איך אני מרגישה גם אם זה יכאב, להודות בדברים האלו כי רק ככה אפשר להיבנות.
קורים כל כך הרבה דברים מדהימים, יש תוכניות לדברים כל כך חשובים וטובים וכמה אהבה יש מסביב ואני מוצאת את עצמי תוקעת אצבע מאשימה על עצמי ושואלת את עצמי- אז למה את כזאת? אולי תלמדי לשחרר כבר? רק קצת.
מזל שיש פה כוס מים, הייתי חייבת לפרוק את כל הרגשות האלו, הנה אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת תודה על זה שהצלחתי להוציא את כל זה סוף סוף החוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי