איך בא לי.
איך בא לי להיות בנעליים של מישהי אחרת לפעמים. מישהי כזאת שהכל אצלה שלם בפנים ולא מפוזר בצורה של כל מיני חתיכות.
הן גם לא אחידות, קיבינמט איתן, החתיכות. לפעמים קשה להבחין כמה כאלו יש, חלקן גם מוארות אבל אין להן חיי מדף מוגדרים וברורים, אין גם הוראות למשתמש.
מה שכן, חלקן בחושך לפעמים ודווקא אלו שלא צריכות להיות שם, נמצאות.
אני אפילו לא יודעת להעריך את גודלן, אולי זה מוכיח שיש שם מקום לגמישות.
ככה אני מתייחסת לכל החתיכות שלי, גורמת להן להרגיש בינוניות בלבד, בכוח.
ככה אני מונעת מהחתיכות הטובות לפרוץ ולהשתלט, כי זה יכול להיות מפחיד. וגם כי אני לא יודעת מה הדרך לגרום להן לבלוט יותר.
יש חתיכות קשות וגדולות, עם מרקם קשה, חתיכות מכוערות.
הן מכוערות כי הן מצולקות, מלאות בכאב, לפעמים הוא לובש צורה מוחשית ומתפרץ פיזית, מזה קשה להתעלם.
ולפעמים הוא מגיע דרך החלומות, צובט בלב ומשם פוגע ישר בבטן.
הוא טיפוס לא ממוקד, הכאב הזה.
ויש עוד בעיית מיקוד, מבין החתיכות, יש כאלה שלא החליטו מי הן עדיין.
אבל הן מקבלות יחס שווה לאחרות ובגלל זה גם הן תמיד ירגישות בינוניות.
קצת קשה לבלוט ככה.
אבל יש גם חתיכות חיוביות, בואו נגיד שהן לא חתיכות אלא רסיסים.
אז יש שם רסיסים של תקווה. הרסיסים משתקפים באור של השמש.
לפעמים הם מסנוורים עד כדי עיוורון ובוהקים הרבה זמן, קטנים ככל שיהיו.
אבל לפעמים, לפעמים הם נעלמים נורא מהר. ואז החתיכות השליליות גדלות קצת.
אז איך מחזיקים אור כזה ותקווה כזאת כשלא הכל שלם בפנים?
שאלה מצוינת.
יש לחתיכות קטע כזה, הן שואפות להתקרב האחת לשניה.
הרסיסים, במקרים מסוימים, יכולים להידבק לחתיכות השליליות.
אז איך מדביקים את החתיכות?
לפעמים זה דורש עבודה יסודית ועמוקה. לפעמים גם צריך ממש להתאמץ.
אני לא יודעת איך זה מרגיש בנעליים של מישהי אחרת, כי יש לי נעליים שמותאמות לי אישית.
אני רק צריכה לקום לאט לאט וללמוד ללכת שוב.
מי יודע, אולי גם אלמד לרוץ ולהנות מהרוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי