הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

היום הויכוח כבר הוכרע, אני דומה לך מאוד. רק כשלטוב ולרע שתינו סובלות מבעיות דומות בגלל הקיבולת הנפשית או המחסור בה. את מעדיפה לקחת הכל ללב, לבטן, לקחת על עצמך את כל הבעיות גם כשלא ביקשו ממך. אני מעדיפה להרחיק את עצמי, לנתק את הגוף שלי ולרחק במשפחה שלי כמו צל, צל נורא תומך אבל עדיין צל. כשלי קרה משהו דומה החלטתי שלא אטריד אותך בזה, כי לא תדעי איך להתמודד, כשמשהו כזה קורה לאחי הוא משום מה מחליט לנצל את כל הmommy issues ולא לראות את חוסר היכולת שלך להתמודד או להתמודד יותר מדי. איך לפעמים את לא רואה שהגישה שלך מנפחת את הכל ומוציאה הכל מפרופורציה, אני מעדיפה את דרך ההתמודדות שלי, ההיגיון הקר שלי של להמשיך לפעול ולרוץ ולהישבר בסוף היום להתכרבל בפינה ולבקש חיבוק. ההיגיון שלנו שונה, או הלב, או הבטן, משהו שם לא פועל באותה הצורה, הגנים זזו לכיוון אחר.

מצחיק אותי שאת מודה בזה, אך הגענו לנקודה הזאת? במשך שנים רק רציתי שתודי בחיסרון הזה, היום סוף סוף הודית לי שאת החלקים הכואבים באמת הסתרתי ממך, ידעתי שזה היה חכם (מפרגנת לעצמי על דברים שאין מה לפרגן עליהם).

את חושבת שלא איכפת לי ממנו, למרות שאני נמצאת אצלכם הרבה יותר מהרגיל, כשאני מנסה להתרחק קצת פתאום אני אחות לא מפרגנת, אני הכי מפרגנת שיש ביחס לכל מה שהיה, ביחס לזה שלא היה לי אח מתפקד שנים ופתאום הוא דורש כמות גדולה של תמיכה, אם לי יקרה משהו הוא לא הראשון שאפנה אליו והמחשבה הזאת מפחידה אותך יותר מהכל. מבחינתי, לשניכם, אין יכולות רגשיות מספקות בשביל להתמודד עם הדברים ואני מצטערת שאמרתי לו מה אני חושבת אבל פשוט הייתי חייבת, בתור אחות תומכת. הייתי חייבת להגיד לו שיוציא לעצמו את המחשבה הזאת מהראש, זאת שמטרידה אותו ואומרת לו שהוא חייב לספר לך הכל גם כשאת לא יודעת מה לעשות עם זה, המחשבה שלא יצא ממנו בדיוק מה שרצית, המחשבה שהוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו אז משום מה את תצליחי לתת לו את הכיוון, כדי שיוכל להלקות אותך על זה אחר כך. מכעיס אותי שזאת צורת האהבה שלי כלפיו, אבל כזאת אני או שאולי כזה הוא, מה שבטוח שכאלה היחסים בינינו.מסתירה את ערימת הכאב הצבורה שיש לי כלפיו כשמרימה אליו טלפון או באה לבקר, אומרת לו שהכל בסדר, פה ושם פולטת עקיצה, בתגובה אני מקבלת נביחה. ככה זה אצלנו החיות במשפחה, עוקצים ונובחים. אני מצטערת אמא, שלא יצאנו כמו שרצית, כי מישהו צריך להיות בריא והילדים שלך קצת פחות בריאים ממה שתכננת, לא סתם צחקתי שאנחנו רוצים להיות חולים בכל המחלות, זה לא נכון וגם אסור לצחוק על זה אה? אסור לצחוק על שום דבר יותר, פשוט כשאני רוצה זמן לעצמי אני מקבלת עקיצה על חוסר רצון לתמוך ואז בתגובה אני נובחת עליך (אני עייפה אז הנביחות הפכו ליללות) שאני אחות תומכת אבל שיש לי תוכניות היום, כאילו השעתיים האלה זה מה שישנה. את מבקשת ממני לתמוך בו ואני לא יודעת באיזה מילים לבחור, בסוף הוא מתקשר ושואל אותי כל מיני שאלות על תוספי תזונה שלצערי יש לי ידע נרחב בהם, על השימוש בהם, על זה שהוא לא אומר באמת איך הוא מרגיש ואני רק מבקשת שיטריד אותך פחות, כי את, לא יודעת איך להתמודד עם זה ואני מתפללת לשני דברים- שיפסיק לכאוב לך הלב עליו כל כך, על הגור האבוד שלך, שאהיה אמא טובה כמוך אבל לא כל כך טובה, שהילדים שלי ידעו מתי ללחוץ לי על הנקודות הנכונות, שיעירו אותי כשצריך, שאקשיב להם, קצת יותר ממה שאת הקשבת לי.

"היה לי חבר, היה לי אח, הושט לי יד כשאקרא... אני אחיך אל תשכח"

אחים יקרים, לא ברור למה אתם מצפים לפעמים.

מכיוון שמשפחתי התברכה בסגנון טלנובלה מקסיקנית אני חייבת לציין שהיחסים שלי עם אחיי תמיד היו מורכבים למדי. 

גם עם אחי אף פעם לא ידעתי איך להתנהג, כשהייתי קטנה מערכת הכוחות הייתה מורכבת למדי בבית ואת כל התסביכים שלו אמא שלי נאלצה לאכול עם כפית. לא אגזים ואומר שהוא האכיל אותה מרור, אני השתדלתי להיות ה"ילדה המוצלחת" אחרי כל זה. זה לא שהוא לא בן אוהב, הוא בן אוהב, אבל אוהב יותר את עצמו. קל מאוד לבלבל בין מחוות אלטרואיסטיות לבין מחוות אגואיסטיות בלבד, בעיניי אימי המחוות שלו הן תמיד למען הזולת, בעיניי זה פשט גבול מטושטש מדי. הפרש הגילאים בינינו גדול, הוא אוהב אותי אהבה מגוננת כזאת, אבל כשהייתי צריכה אותו הוא לא היה כאן והוא לא האדם הראשון שהייתי פונה אליו במקרה של מצוקה כלשהי. אני אוהבת אותו מאוד מצד שני, אבל אהבה מורכבת למדי שלא הייתי רוצה שתהיה לי עם האח הקרוב אליי ביותר. הוא לא היה מעורב בחיי יותר מדי בשנים האחרונות וכעת שחזר הביתה, קשה להבין איפה הגבול מונח, מבחינתי הוא פגע בי וקשה להחזיר את הגלגל לאחור. אני יודעת שזה לא הוא אשם, הייתה לנו ילדות שונה לחלוטין, הבעיה היא שעם השנים נמאס לי להבין אותו וככל שהתבגרתי התחלתי לכעוס יותר. אני יודעת שלא נכון לכעוס, אני אפילו לא יכולה להגדיר את זה בתור נטירת טינה, זה כעס טהור על חוסר ההבנה שלו, על חוסר ההקשבה שלו, על חוסר היכולת שלו להיות סוג האח שאני צריכה, שתמיד רציתי. אין מקום להשוות את היחסים שלנו למשפחות אחרות, לא אראה שום דמיון פרט להתקוטטיות של ילדים, שלי בתור ילדה ושלו בתור מבוגר שמסרב להתבגר.

אני רואה את המשפחה החמה שנכנסתי אליה ואני רואה את היחסים של * עם האחים שלו, מצד אחד יש הרבה ממה ללמוד אבל מצד שני, לא יודעת אם הייתי רוצה יחסים כאלה, תלוי באיזה מהאחים מדובר כמובן. מצד שלישי, כאן מסתבר יש גם צד כזה, למרות כל המורכבויות גם לכאן נכנסתי בזרועות פתוחות, באהבה גדולה ומורכבת. אז כאן המורכבות היא אחרת והרבה פעמים כואב לי לראות את * כשמעירים לו הערות פוגעות, במיוחד מצד הקרובים אליו במיוחד, אני לא מבינה למה נחוצה כל ההשוואה הבלתי פוסקת הזאת, נמאס לי לראות אותה בכל מקום, במשפחה שלי, במשפחה שלו.

במשפחה שלי זה אחרת, אני הקטנה של ההורים, הגורה הקטנה שצריכה הגנה ובפועל קיבלתי ממנה די והותר, למרות הנסיבות הלא פשוטות שהיו לנו בבית, לא תמיד היה קל והעתיד לא נראה קל יותר. אחי לא תרם לסיטואציה בכלל, הקשה את החיים, במיוחד על אבי שהוא לא אביו. אבל זה האח שיש לי, יש לי עוד כמה ב"מחסן" אמנם אבל הם לא אחיי בדם, כלומר הם לא הילדים של אימי אלא של אבי מנישואיו הקודמים והקבלה שלי והקבלה שלהם היא פושרת ואוהבת ביחד. זה אומר שאני לא מרגישה את הצורך המזויף לאהוב אותם אהבת נפש למרות הכל ולהעריך אותם על כל פיפס, זה אומר שאני אוהבת אותם ומכבדת אותם ונחמד לי לראות אותם פעם ב.. כשהם קופצים לבקר. אבל כלפי אחי ההערכה שלי לא מספקת, אולי כי הוא אף פעם לא הוכיח את עצמו ואני לא רוצה להישמע נדושה אבל ציפיתי שיעשה איזשהו צד לקראתי ויפסיק לאכול את הראש, ברגע אחד של ויכוח הכל התפוצץ. התגעגעתי אליו מאוד והעובדה שלא חי בארץ בשנים האחרונות קירבה בינינו יותר על אף המרחק העצום, עכשיו כשהוא כאן ואת חוסר הפרגון שלו אני מריחה מקילומטרים, בגלל שהוא לא מרוצה מחייו, אני כועסת, כועסת על זה שהוא לא אח "גדול" מספיק, על ההתעסקות בשטויות המיותרות, על חוסר ההבנה שהשליליות לא תוביל לשום מקום (לא מדובר בגורמי חיים שליליים למיניהם חלילה אלא בגישה בלבד), על חוסר ההבנה שלי שאנחנו שונים מדי ועל חוסר הקבלה שלי, אבל אין מה לעשות בתחום הזה תמיד אהיה בחוסר.