הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

איך בא לי.

איך בא לי להיות בנעליים של מישהי אחרת לפעמים. מישהי כזאת שהכל אצלה שלם בפנים ולא מפוזר בצורה של כל מיני חתיכות.

הן גם לא אחידות, קיבינמט איתן, החתיכות. לפעמים קשה להבחין כמה כאלו יש, חלקן גם מוארות אבל אין להן חיי מדף מוגדרים וברורים, אין גם הוראות למשתמש. 

מה שכן, חלקן בחושך לפעמים ודווקא אלו שלא צריכות להיות שם, נמצאות. 

אני אפילו לא יודעת להעריך את גודלן, אולי זה מוכיח שיש שם מקום לגמישות. 

ככה אני מתייחסת לכל החתיכות שלי, גורמת להן להרגיש בינוניות בלבד, בכוח.

ככה אני מונעת מהחתיכות הטובות לפרוץ ולהשתלט, כי זה יכול להיות מפחיד. וגם כי אני לא יודעת מה הדרך לגרום להן לבלוט יותר. 

יש חתיכות קשות וגדולות, עם מרקם קשה, חתיכות מכוערות.

הן מכוערות כי הן מצולקות, מלאות בכאב, לפעמים הוא לובש צורה מוחשית ומתפרץ פיזית, מזה קשה להתעלם.

ולפעמים הוא מגיע דרך החלומות, צובט בלב ומשם פוגע ישר בבטן. 

הוא טיפוס לא ממוקד, הכאב הזה. 

ויש עוד בעיית מיקוד, מבין החתיכות, יש כאלה שלא החליטו מי הן עדיין.

אבל הן מקבלות יחס שווה לאחרות ובגלל זה גם הן תמיד ירגישות בינוניות.

קצת קשה לבלוט ככה.

אבל יש גם חתיכות חיוביות, בואו נגיד שהן לא חתיכות אלא רסיסים.

אז יש שם רסיסים של תקווה. הרסיסים משתקפים באור של השמש.

לפעמים הם מסנוורים עד כדי עיוורון ובוהקים הרבה זמן, קטנים ככל שיהיו.

אבל לפעמים, לפעמים הם נעלמים נורא מהר. ואז החתיכות השליליות גדלות קצת.

אז איך מחזיקים אור כזה ותקווה כזאת כשלא הכל שלם בפנים? 

שאלה מצוינת. 

יש לחתיכות קטע כזה, הן שואפות להתקרב האחת לשניה.

הרסיסים, במקרים מסוימים, יכולים להידבק לחתיכות השליליות.

אז איך מדביקים את החתיכות?

לפעמים זה דורש עבודה יסודית ועמוקה. לפעמים גם צריך ממש להתאמץ.

אני לא יודעת איך זה מרגיש בנעליים של מישהי אחרת, כי יש לי נעליים שמותאמות לי אישית.

אני רק צריכה לקום לאט לאט וללמוד ללכת שוב.

מי יודע, אולי גם אלמד לרוץ ולהנות מהרוח. 

וואו כמה התגעגעתי לבלוג הזה, כמה התגעגעתי לעצמי. זאת הייתה אחת השנים כי מוטרפות שהיו לי, מבחינת כל סוגי הלחצים אבל בעיקר מבחינת הלחץ הכספי. היה לי קשה מאוד ואיבדתי את עצמי איפשהו ונפלתי בין הכיסאות, כל כך הרבה בשורות מסביב וכל מה שאני רואה זה את חוסר התפקוד של עצמי ואת כמות האהבה שקרוביי מנסים להרעיף עליי. את האהובים שלי גיליתי שוב מחדש, אנשים שתמיד יתמכו בי ויראו לי את הצד החיובי שבדברים.

לצערי מבחינה בריאותית נהיה לי קושי מסוים בתפקוד מבחינת עמידה בדיאטה (לפני שמישהו קופץ, מכיוון שאני לא כותבת מספיק אף אחד לא יקפוץ כאן (הידד לרחמים העצמיים), מדובר בדיאטה בריאותית בלבד שבה נאלצתי להוריד הרבה מהמרכיבים הטעימים לבני האדם והמוכרים מדי לקיבתי- מוצרי חלב, הרבה סוכרים,מה שלא הצלחתי לאחרונה לעמוד בו למרות שמלחץ אפילו קצת ירדתי במשקל... אכלתי אחלה ופל בלגי אתמול:)).

בכל מקרה מבחינת הארגונים לחתונה הדברים מתחילים להיסגר וזה מאוד מעודד אותי... אני מפגינה את כישורי הארגון שלי (בזה תמיד הייתי טובה ובגלל זה הייתי יכולה להישאר מנהלת משרד לנצח אך יש כאלה שטוענים שטמון בי יותר פוטנציאל, הוא אכן טמון, קבור עמוק עמוק בוכה איפשהו בפנים שאוציא אותו החוצה), שמלה כבר יש לי ואני מתרגשת... אני חושבת שבן הזוג שלי קצת מופתע מהמוטיבציה שלי לארגן את הדברים האלה, אבל תמיד טוב להפתיע.

חזרתי לטיפול פסיכולוגי, זה דרש הרבה מבחינתי, ההבנה שזה חשוב תמיד ניקרה לי בראש אבל הפער בין מחשבה לעשיה הוא תמיד כל כך גדול ובפעם האחרונה שייעצתי למישהי קרובה אליי שתלך לטיפול פסיכולוגי גרמה להבין את זה. יש בי צד שמכור לכאב, הכאב הפיזי הכרוני גרם לי לסוג של סיבה לכל דבר וכשיש כאב בפנים מחפשים כאב גם בחוץ.

שבוע וחצי של חופש בבית ואיבדתי מת עצמי, אני מתחרפנת כשאני לא נמצאת בעבודה יצרנית כל הזמן, קשה לי עם זה שאני יוצאת ומבלה, קמה בשעות מאוחרות יותר (תשע בבוקר, אני אישה פרועה), שאני מארגנת את החתונה ובודקת ספקים יושבת באינטרנט כל היום, הכל מרגיש לי רע כי אני לא יושבת ללמוד, מועד ב' ראשון נמצא במרחק של שלושה שבועות ואני מבוהלת.. לא יודעת למה אבל אני מבוהלת, אולי כי נכשלתי בקורס אחד השנה ואני חושבת שזה די והותר. בזמן שאני מקלידה כאן אני מרגישה את החרדה שלי גואה ועולה ומציפה אותי בצורה כל כך עמוקה, תופעה מרהיבה לחלוטין.

המטפל שלי ביקש שאאזין לדיסק הרפיה, הגדלתי ועשיתי ורכשתי לי גם מזרן יוגה- בינתיים בתחום ההרפיה אני מצליחה להאזין לזה אולי ארבע פעמים בשבוע- אדם לא רגוע לעולם לא ירגע בקצב הזה. הלב שלי כואב קצת ואז אני ממשיכה לנוע עם היום, בתקופה האחרונה הימים נחמדים ומוטונים, אני קמה מתי שאני רוצה... מרגישה אשמה שבן הזוג שלי עובד ואני בחופשת סמסטר ותוקעת לעצמי משמרות בשעות לא קשורות מה שקצת מחמיר את הפרעות השינה שמהן אני סובלת (שילוב קטלני יחד עם בעיות בשלפוחית). אני מרגישה שאני כותבת את השורות האלה וחוזרת על עצמי בצורה מטרידה.

אז אולי זה הזמן להגדיר את המטרות כאן-

להתחיל ללמוד בסופ"ש הקרוב,

לברר מתי אני יכולה לגשת למועדי ג'

לסגור עוד ספקים לחתונה

ללמוד ללכת לישון

ללמוד מהי הרפייה באמת, אין לי שמץ של מושג איך זה מרגיש...

רק ים שעולה עמוק בבטן, באיברים הפנימיים, יורד ונרגע כשאהוב נמצא בסביבה, עולה כשמגיע הפחד הזה מזה שיעלו עליי ויבינו שאני סחורה קצת פגומה ובזה אין שום הרפייה זה בטוח.