הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

בגיל הזה יהיה לה בית עם גינה.

הפרחים ילבלבו בה כל השנה. 

הרוח תנשוב והנדנדה הקטנה תחרוק בכל פעם שיגיע משב חזק.

יהיו שם פעמוני רוח שיצלצלו וצחוק של ילדים ישבור את השקט.

הוא יעמוד שם ויחייך אליה מהצד, גאה, עוטף אותה בשתיקה החמה שלו.

לפעמים צריך לשתוק, היא תחשוב לעצמה ותקרוץ לו.

היא תלמד לקרוץ עד אז, למרות שזה בלתי אפשרי.

בגיל הזה היא  תאהב את מה שהיא השיגה.

בגיל הזה היא תפסיק לחטט בפצעים הישנים ותקבל אותם, כצלקות.

אבל הן לא יהיו גסות בעיניה, היא תלטף אותן ברכות ותיתן גם לו ללטף אותן באהבה.

היא תבקש ממנו לנשוף עליהן אוויר חם של הבנה.

הוא יבקש ממנה ללטף לו את הראש.

הם ילמדו לבקש אחד מהשני, זה ירגיש לה טבעי יותר.

הוא יתן לה את התחושה שהוא יכול לעזור לה למצוא את הכיוון.

למצוא אותו גם כשאין שום דבר בחשיכה, אפילו לא זרקור קטן של כל האור שהיה בה פעם. 

וזה יהיה מספיק.

בגיל הזה היא לא תחשוב על זה שהיא בגיל הזה.

היא תקום עם חיוך בבוקר, חיוך כזה שיש בן מין ההשלמה עם העבר.

עד אז, הנקודות הפצועות- הפיזיות ואלה שלובשות על עצמן צבעים משתנים.

עד אז, הן ידגדגו בכל פעם שיגעו בהן ולא יצרבו.

היא תהנה ממה שהיא עושה ותרגיש תחושה נוחה בכל פעם שישאלו אותה מה היא עושה בחיים.

הם ישאלו והיא תענה בחיוך, בלי המחשבה הקבועה על זה שכולם שופטים כל התעטשות שלה.

כשהשיחה תסתיים, היא תסתובב ותרגיש טוב לגבי מהלכה.

היא תחזור לציוני הדרך ותהנהן אל עבר כל אחד מהם בכבוד שמגיע לו.

היא תפלוט אנחת רווחה.

בכל יום ראשון היא מגיעה לשם.

הבניין אפור, מוסדי. בכניסה מצד שמאל יש ספה חמימה בצבע בורדו דהוי. 

היא תוהה מי האנשים שמוצאים זמן לשבת על הספה הזו. אולי ילדים מתוסכלים והורים מתוסכלים עוד יותר.

ואולי הם רק מנסים לפתור את הבעיות שלהם, ביחד. אולי נשים מבוגרות שממתינות. אבל זה כל כך קרוב ליציאה וכולם יכולים לראות אותם.

אולי הם מאושרים שם, מי יודע.

מימין לספה יש דף נייר תלוי, עליו פרטיו של מטפל שמחפש קליניקה להשכרה. בהמשך יש גרם מדרגות, לידו שלט עם כל שמות המטפלים בבניין. 

מעניין אם מגיעים לכאן אנשים שרוצים להיות נוכחים באמת ולא נגררים לשם עם טלטלות החיים.

היא נזכרת שחשבה את אותו הדבר על המחלקה האפרורית ההיא בבית החולים. שם אין ספות בצבע בורדו, הריהוט חד גוני ועצוב. כיסאות מפלסטיק, שולחנות מתכת שחורים ומחוררים. תמונות מרדימות שאף אחד לא רוצה לראות בסלון הבית שלו. אין שם צבעים מנחמים. החוויה הזאת נגמרה בכאב לב וחור בבטן שלא נגמר, גם שנתיים אחרי. והריח. 

כאן אין ריח כזה, היא יושבת במסדרון, מזיעה ותוהה מה עובר בראש לאישה הבלונדינית שיוצאת מהחדר שממול.

היא מביטה בה במבט חטוף ומרגישה שכל כך קל להסיק מסקנות על אנשים על סמך מבט אחד. 

ילדה או מתבגרת בוכה באחד החדרים שליד ואחריו מגיע טון מרגיע, שמנסה לרכך.

המתבגרת כועסת עכשיו. 

ככה זה בגיל הזה, שתנצל את זה שיש לה איפה לפרוק, הנוער של היום...

היוא יושבת חסרת מנוחה, מעבירה רגל מעל רגל, מפרקת את שיערה האסוף ומנסה לגרום לעצמה להרגיש בנוח, ספק בכוח. 

היא כבר לא ילדה, רוב הזמן היא מצטערת על כך. 

היא תוהה אם יש אנשים ששמחים רוב הזמן, שלא מאוכזבים מעצמם כמוה. 

היא צריכה להיכנס לחדר, לפעמים היא גם רוצה להיכנס לשם. 

רוב הזמן, המסדרון הזה וההמתנה מרגישים לה כמו המקום הכי בודד בעולם. הראש מסתגר והנפש מנסה לשכנע את עצמה שהכל שלם בפנים.

האנשים שבאים לכאן הם האנשים הכי בריאים שיש, היא אומרת בלחש. אחרי זה היא תוהה אם מישהו שמע אותה ותחושת הבושה אופפת אותה. למרות שאין במה להתבייש ואף אחד לא מכיר אותה כאן. היא לא מבינה למה התהליך הזה כל כך קשה בשבילה. למה להתייסר בכלל בגלל משהו שאמור לקחת איזו תקופת חיים.

היא שונאת כשאין הגדרות זמן מוחשיות, הרצון שלה לשינויים מהירים מטריד אותה בכל פעם מחדש.

בייחוד כשקשה להסוות אותו, אבל היא כבר לימדה את עצמה לבלוע הכל עמוק בבטן. 

אין צורך בעיכול, לא הכל חייב לעבור תהליך כזה. היא יודעת שזה לא בריא לה. 

היא שונאת הרבה דברים אבל בפנים היא אוהבת כל כך.

אוהבת את החיים, אוהבת את הדברים הטובים שהתברכה בהם. 

רק שהיא לא נאחזת בהם מספיק או בכלל.

הדלת נפתחת, "שלום", היא אומרת לאישה שמחטטת לה בקרביים מרצון.

היא מחייכת אליה את החיוך הכי קורן שלה, נדמה לה שהוא מסווה את הלחץ הפיזי המוכר. 

היא מחליטה שהפעם תצא משם, תרד במדרגות ותשב על הספה בצבע בורדו, מותירה חלק מהאכזבות מעצמה מאחוריה.