המבטים שלה בוחנים את הבטן שלי, היא חושבת שזה מותר כי אנחנו עובדות ביחד.
אני נמנעת מלתת לה תחושה לא נוחה ולוקחת אותה על עצמי, בולעת אותה במרירות.
אני מתנחמת בכוס התה החמה שבין הידיים שלי, מהנהנת ומתחילה לצעוד לכיוון החדר שלי.
תתעלמי.
צעדים הססניים ומהירים, חייבת לטשטש את האויב.
זה מחיר הנחמדות והנימוס.
לפעמים המחשבות יוצאות כמו שהן, אבל כאן אני חייבת להיות מחושבת, כדי שהן לא יצאו החוצה בדמות של מילים שארגיש אשמה בעקבותיהן.
גם אם לא היה בהן דבר, פשוט צריך לחזור ולהריץ אותן בראש ולדרג אותן.
יש לי סטנדרטים גבוהים, בלתי אפשריים.
אז המחיר, כן...
הוא גבוה, בעיקר כי הוא יותר חזק ממני וממה שבאמת יש לי בפנים.
האני האמיתית,
ההיא שלא דופקת חשבון ולא משפילה מבט כי הדרגה שלה בעבודה לא נמוכה מדי בעיניה.
בעולמה היא נמדדת רק על פי דרגות וקריטריונים של הצלחה בעבודה בלבד, בהשגה של סמלי סטטוס. באי השגה של אותם סמלי סטטוס, בלי כוח להמשיך את המירוץ כבר.
היא סטודנטית לתואר ראשון כבר שבע שנים, כי בהתחלה לא ידעה מה היא רוצה מעצמה כל כך ושאפה גבוה מדי.
הכי נועד להסביר למה זה נמשך זמן רק כל כך, בעיניה זה מסע שלא נגמר.
כשהחץ לא פגע במטרה הראשונה והכל היטשטש, האכזבות נערמו בכמויות וכל כולן מעצמה.
היא פרשה והציגה את זה בחינניות, כל כולה בטוחה בעזיבה.
בדיוק כפי שהייתה בטוחה כשנכנסה לכל הסיפור של הלימודים בהתחלה.
בסוף היא איבדה נקודת אחיזה, לא נותר שם דבר עבורה.
אז הפרק הזה בחיים נגמר.
אחרי שהצליחה להתאושש הגיע הזמן לסיים איכשהו עם איזשהו תואר ביד.
לא נשאר הרבה, אבל סיום תהליכים מעולם לא היה הצד החזק שלה.
אז מה יש?
היא לא מכירה את זה. אפשר לראות רק את מה שאין.
אין עבודה מתגמלת ובטוח שהיא לא מספיק טובה,
אין תואר ראשון ביד.
כלומר עדיין אין, היא פשוט אפילו לא בטוחה בצעדים שהיא עושה כשהיא הולכת.
וכן, יש את לה הקטע הזה עם תהליכים.
והנה עוד תהליך שמאיים למוטט אותה.
היא מכירה רק דרך אחת, מלחמה בכל החזיתות.
אין סיכוי לצלוח את התהליך הזה בדרך הזו והיא פשוט לא יודעת לשחרר.
ברקע של תחרות המבטים ביניהן, היא שומעת צחקוק ורואה שלוש עובדות במשרד שמביטות מומסות אל עבר מסך הטלפון של אחת מהן.
יש שם ילד או ילדה קטנה, היא לא מתקרבת בשביל לוודא.
זה גורם לרגשות מעורבים של כמיהה עמוקה כל כך שמעוררת בה קנאה מיידית;
בערב אני מפליגה, המחשבות שלי רצות והאור החזק מסנוור אותי.
אני יודעת גם להנות לפעמים, גם לשחרר.
זה פשוט לא בא לי באופן טבעי, זה צריך להיות מחויב, צריכה להיות סיבה ברורה.
ושהסיבה תהיה טמועה באנשים אחרים, בזכותם.
דבר לא בזכותי...
אני שמחה, אני מבושמת.
אני מצליחה לנשום עמוק.
יש תחושת חופש קצרה מהכל, כמה שעות להשתחרר מכל מה שבועט בבטן או יותר נכון יותר ממה שלא בועט בבטן.
יש לי תחושת חופש קצרה מעצמי ומהשלילית היא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי