הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

אין ספק שאני כבר לא עומדת בכל המעמסות הנפשיות בחיים האלה.

מסתבר שזה כבר לא לגיטימי לא לטפל באובדן, ר' ערך טיפול נפשי ממוסד (אין לי שום דבר נגד טיפול פסיכולוגי חלילה, הלכתי מספר פעמים בחיי ואני גאה בכך, אבל השיתוף במקרה של אבל על אובדן הורה הוא בעייתי בעיניי. לא רק בעיניי, אלא בעיניי כל אדם שנמצא במשבר קשה ולא מוכן לחלוק את האובדן שלו עם אחרים, ר' ערך אימי היקרה...).

זה לא לגיטימי לא לטפל באובדן, כי ברגע שמגיע אובדן אחר ומפתיע, הגוף והמוח נכנסים למצב של שוק טוטאלי.

איבדנו את בעל החיים האהוב עלינו, בעל חיים שנלחמתי רבות על הטרור שהוא עשה בבית (בן זוגי שיחיה, לא הסתגל במהירות רבה לשינויים ולזכותו הרבה יש לציין, אהב אותו במסירות נפש). 

אני בשוק, מיום שלישי בלילה אני בשוק. 

הכל מתעכל מהר, הכל מדכא מהר, הבית קודר וכל מה שאני רוצה זה להתכרבל ולהצנטף ולישון בלי סוף.

כשאבי נפטר, במשך שבתות רבות פשוט ישנתי, ישנתי כי לא יכולתי להתמודד עם העובדה שהוא איננו יותר בשבתות שלי, הוא כבר לא חלק בחיי.

אנא אל האמינו ללוקשים שמוכרים לכם- "הוא תמיד איתכם, נוכחותו כאן."

אנשים שחוו מוות של אדם קרוב כל כך, שהוא חלק מהותי מהם, שמרגישים בחסרונו בכל נשימה...

אותם אנשים לא חשים בנוכחות כפי שהייתם רוצים, לא תמיד הדמיון בחיוך מול המראה משמח אלא להיפך. 

קל להציע לנצור את הזכרונות הטובים ולמחוק את שאר האובדן, זה בלתי אפשרי במציאות.

אני לא מסוגלת להתמודד עם הכל, גם אני עייפה.

אני עייפה כי אף אחד לא מבין שהתינוק הפרוותי שהיה לי, ניחם אותי בכל הזמנים בהם האחרים לא יכלו או בעיקר כי לא רציתי להטרידם.

כי לפעמים כל מה שצריך זה חיבוק, חיבוק עוטף וארוך שניתן לבכות בתוכו באמת ולא לשחק אותה אמיצה וחזקה.

אני שבורה, אני מודה.

האובדן האחרון מוטט את הכוחות שבניתי מחדש במשך שנה ושמונה חודשים, כי האובדן האחרון שוב הוכיח לי שהמשפחה שלך לעולם לא מוגנת ושום דבר לא וודאי... והנה בצער רב, הלכה לנו צלע מהותית שהפכה את הזוג שאנחנו למשפחה.. 

מחכה לדברים טובים שיכנסו לחיינו, מחכה לבנות משפחה אבל מצפה לכך קצת פחות.

כי אני סקפטית ומפחדת ומחפשת נחמה.

מחפשת צלע נוספת למשפחה (בן זוגי חווה את הטראומה בצורה קשה ולא מוכן להביא בעל חיים אחר כרגע בעוד אני חייבת למלא את החלל. נמאס לי להסביר למה אני צריכה למלא את החלל ונמאס לי לנסות לשכנע (ועוד לא עבר שבוע מהאובדן הנורא הזה, אבל סבלנותי פקעה)...)

מצפה בקוצר רוח שנבנה לנו משפחה, אבל לא רואה כיצד אני מצליחה לגייס את כל אותם כוחות בנפש להתמודדות שכנראה תהיה לא פשוטה.

כן, כי אני פסימית וכי מותר לי.

כן, כי החיים לימדו אותי שלא מגיעים דברים טובים מבלי שתשלמי עליהם ביוקר ודברים רעים באים בשפע.

מתי יגיעו הדברים הטובים? 

אז על מה אני אדבר היום?

על זה אני חושבת עכשיו. תשע ושלוש דקות, אני מאחרת לטיפול. טיפול, מי ישמע במה זה מטפל. רגע, עוד לא החלטתי על מה נדבר היום, כנראה שרק אני אדבר והיא תגיב בהנהון ובמבטים מבינים.

אני אדבר על הצורך שלי ברחמים עצמיים שמתפרשים כאכזריות כלפי עצמי, אני אדבר על ההלקאה העצמית, או שאולי אני אשתמש במונחים קצת פחות בועטים ואולי יותר מאוזנים.

מאוזנים, זאת מילה תמוהה בעיניי, אין דבר כזה חיים מאוזנים ואנשים בריאים ממש.

אני אדבר על התובנות שלי לגבי החיים, תשע וארבע דקות, נכנסתי והשומר בכניסה חייך אליי, רצתי במדרגות למעלה והתיישבתי בכיסא.

על מה אני אדבר היום? מיליון מחשבות רצות לי בראש, אני אסתכל לה בעיניים המבינות שלה ואקלוט שאולי בכלל אין לי מה להגיד.

אז למה אין לי מה להגיד? הכל בועט וכל כך חי, בועט לי בבטן ואומר "נו תפרקי כבר.. תביכי את עצמך, באת לטיפול".

אני יושבת שם ומחייכת במבוכה, מספרת לה תחילה על הדברים האופטימיים, כדי לרכך אותה קצת, שלא תראה שאני שקופה לגמרי וכל הרגשות שלי שפוכים אצלה במשרד על הרצפה.

אני מסתכלת ימינה ורואה משחק קופסה של ילדים, מטפלים בחדר הזה גם בילדים. כמה נחמד אם היה אפשר להוציא אינפורמציה מאנשים מבוגרים באמצעות משחקי קופסה.

איכשהו אני אף פעם לא מסתכלת על השעון כשאני יושבת ומדברת שם על עצמי, או על השנאה שלי כלפי עצמי, על חוסר הקבלה.

על העובדה שאני כל כך חשופה אבל לא חושפת דבר, שאני מרגישה שהציניות הזאת עוד תהרוג אותי, מבלי השימוש במילה להרוג, כי היא דרמטית מדי, למרות שאני מרגישה דרמטית מדי היום ומותר לי.

מותר לי זה שורש הטיפול, מותר לי להיות עצבנית, מותר לי לכעוס על חלקים בגוף שלי שלא החלטתי אם אני אוהבת אותם או לא, מה שבטוח הנוכחות שלהם מכבידה עליי מעט והייתי רוצה שהם ישתפרו רק בכוחות המחשבה, אבל לא המחשבה שלי, המחשבה של אחרים.

אולי הייתי ניזונה ממחשבות טובות של אחרים ומטפלת בעצמי בצורה הזאת, צעדים פשוטים להחלמה.

צעדים פשוטים, כמו במונופול, או כמו בכל משחק קופסה.