הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

אוקי (מי מתחיל משפט מאוקי), אני ממש חייבת להתאפס על עצמי.

מכיוון שאת השבוע הזה התחלתי בריסוק הרכב האהוב עליי בגלל טעות אנוש של מבט למטה, אני רוצה רק להגיד שאף אחד לא צחק כשהוא אמר ששניה מצילה חיים. אני שמחה (עצובה מאוד אבל שמחה) שזה קרה בכביש לא מהיר, בפקקים בכניסה לעיר אחרת בדרך ללימודים ולא בכביש מהיר בדרך ללימודים. כמובן שאני לא שמחה, אני בעיקר מדוכאת מאתמול, הגב שלי מפורק ויש לי שני מבחנים חשובים השבוע אבל זה החלק הפחות חשוב.

מבלי להיות פטאליסטית מוחלטת, אני חושבת שהחוויה הזאת באה לטלטל אותי. א' על ההרגל המחורבן של להחזיק את הנייד במושב ליד, גם אם אני לא מדברת בו אם הוא מצלצל או שאני מקבלת הודעה אני מסתכלת ימינה לכיוונו, אתמול לא הסתכלתי על הנייד אלא למטה אני אפילו לא זוכרת על מה (אולי זה היה הרדיו) אבל זה ממש לא משנה הרבה כי עדיין נכנסתי יופי ברכב מקדימה ורכב אחר נכנס בי יופי מאחור. עובדה מדכאת מאין כמוה, משום שא' יש לי נטיה עצבנית להאשים את עצמי בכל דבר, אז בחירוב האוטו אני אשמה, לא משנה מה הסיבה לחירוב אני אשמה והכי גרוע שאנשים יצאו פגועים בגלל זה, לא ברמות רציניות אבל זה עדיין לא משנה כי הטראומה, הלחץ וכאבי הגב הקשים פשוט לא שווים את הלחץ הזה. כל כך נלחצתי מזה שהייתי עסוקה מדי בלהלחיץ את עצמי כל המשך הנסיעה אחרי הגרר, עליו הייתה המכונית האהובה עליי שמלווה אותי בצורה נאמנה בחודשים האחרונים, תחושה נוראית לדעת בתור סטודנטית שהנזק הכספי שעוד יגיע הוא ממש לא משהו שאני יכולה לעמוד בו ושוב פה מותר לי להתבכיין אבל אני כועסת על עצמי מאוד.

אני יודעת שדברים כאלה קורים, אבל "לא לי", פעם ראשונה שזה באשמתי לגמרי והתחושה לא נעימה בכלל. מעבר לזה שמתי לב היום איך אני שוקעת בדיכאון בגלל הלחץ בלימודים ובגלל האכזבה שלי מעצמי, מה גם שלדפוק את הגב עכשיו לא תורם בשום צורה לכאבי האגן החוזרים ונשנים שלי, אז כאות מירמור איתי התחראתי על שוקולד בחצי שעה האחרונה כתירוץ לדיכאון+ הלמידה החפירתית שהולכת כאן. מצחיק שהקליפ הזה נורא הצחיק אותי יום לפני בלילה: http://www.youtube.com/watch?v=_39zflP40Nk

כמה אירוני...

מרוב הלחץ הרגשתי כאילו הכל אצלי איבד שליטה ואולי הגיע הזמן לאבד שליטה, בגלל הרצון שלי בשליטה כל הזמן, כבר נאמר לי שזה לא הגיוני לרצות לשלוט על הכל, אי אפשר להיות מושלמת, אי אפשר להלחיץ את עצמך עד רמה של חוסר תפקוד בעקבות מאורעות כאלה, אני לקחתי את הרעיון של תפקוד תחת לחץ למקומות מרוחקים, כשהבן זוג שלך אומר לך שזה ככה, כנראה שזה הזמן להפסיק ולהתחיל לחיות קצת בלי להרגיש אשמה על השניה שבה את ישנה במקום ללמוד, לומדת במקום לישון, צופה בטלויזיה במקום לקרוא, קוראת ונהנית מבלוג, ספר, או טור כלשהו בעיתון במקום לקרוא מאמר מדעי או שקר כלשהו ולסבול, בקיצור הרעיון מובן.

אני לא יודעת איך להפסיק להיות קשה עם עצמי, זאת הבעיה המרכזית והקשה ביותר בכל הסיפור הזה והלוואי וזה לא היה ככה , אם היה דבר אחד שהייתי רוצה לקנות בכל סכום זה היה פרופורציות. אני מאבדת את עצמי בכל החדשות הטובות וממש עושה עצמי ג'ינקס כל הזמן, בלי סוף. מעגל אין סופי של דיכוי עצמי בלי שום סיבה נראית לעין ויש לי ממה לתפוס מעצמי, לצערי אני בעיקר תופסת את עצמי ומדביקה אותי חזק לקיר...

איך בא לי להפסיק לעשות את זה, לשחרר, לנשום עמוק, להנות קצת במקום לסבול גם כשהכל עמוס מדי, לנשום, לנשום ולחזור לישון בשקט... איך לעזאזל עושים את זה?

אני לא מצליחה לפרוק את הכאב אפילו בכתיבה, אז אני גם לא מנסה יותר מדי.

הלוואי והייתי מעדכנת כל יום, אם כל יום לא הייתה עוברת לי אותה מחשבה מציקה בראש- את אף פעם לא תבריאי.

אני כבר לא יודעת אפילו מה אתה חושב, אני מרגישה כאילו יש לי נכות פיזית רצינית ובפעמים בהן אתה עוקץ אותי בסרקסטיות המפורסמת שלך זה גורם לי רק להיסגר יותר. אתמול לא היה ברור לי מה פשר ההתנהגות, אני מצטערת, אבל אי אפשר לעקוץ בשניה הראשונה ולהתנהג בצורה לא ברורה ואז כשעבר לך ככל הנראה להפסיק להציק לי. לצערי או לצערך, אני לא בת 12. 

אני מרגישה שזה לאו דווקא אתה, אני מרגישה את הכעס בכל גופי, את קצות העצבים שלי על סף פיצוץ, אני שונאת את הגוף הזה, שונאת את הבגידה החמורה שלו בי. שונאת את הנסיעות לפיזיותרפיה, את הכאב, את היאוש בעיניים של המטפחת שאומרת לי שאולי ננסה משהו כזה או אחר ובראש שלי רצים שני דברים- מה שיש לך לא מפסיק לכאוב, מה שיש לך כרוני, אל תאמיני לכל הסיפורים האלו על איך שמשהו עזר למישהי מסוימת. המישהי הזאת זאת לא את, המישהי הזאת לא מיואשת כמוך, היא לא על הסף, אצלה זה עבר. את, לעומת זאת, את מיואשת סופית וכבר לא בא לך לנסות שום דבר ושאף אחד לא יגיד לך להמשיך לנסות, כי את מנסה כבר שלוש וחצי שנים וגם אם זה משתפר, זה משתפר לאט ומחמיר, צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה. 

הבעיות האלו, שאחרי שלוש שנים הפכו להיות אבחנות מדויקות- בעיות אורוגניקולוגיות, הפכו אותי לחצי אישה. בפוסט הראשון שכתבתי כאן מישהי כתבה לי בתגובה שמה שיש לי הוא דבר שנותן תחושה נוראית, ובכן, אני מנסה לשמור על אופטימיות במשך שנים והאופטימיות שלי נגמרה ואולי בגלל זה אתמול לא הבנתי את הציניות המשולבת בצחוק, כי אין לי מקום לזה עכשיו ובמקום שתתנצל אמרת לי שלא תצחק איתי יותר, יש רגעים שפשוט בא לי להתפוצץ עלייך.

נמאס לי להרגיש כמו בחורה סוג ב', נמאס לי שאנשים אומרים לי שאני צריכה להעריך את מה שיש. אני מעריכה את כל מה שיש והכאב לא נעלם בגלל ההערכה שלי, אז מספיק להתיפייף, אם אתם לא מבינים את הכאב, פשוט תתקדמו הלאה ואל תתנו עצות מטומטמות. בכדי להימנע ממצב של קבלת עצות מטופשות, התחלתי אני לתת עצות ולכן פעם בכמה שבועות אני מקבלת טלפון מחברה שסובלת מבעיה גניקולוגית כזאת או אחרת ועוזרת לה לעשות את הטעויות שאני עשיתי. אם הייתי מחזירה את הגלגל לאחור בטח הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק, בטח הייית שוב נתקעת במצב בו עליי לממן שכר לימודים גבוה במיוחד בשנה הבאה שאמורה להיות המרגשת ביותר מבחינתי, מבחינת הלימודים לפחות ובמקום זה אני עסוקה באיך להרגיש כבר פאקינג טוב יותר ואיך לעזאזל אצליח לשבת במשך שעות ארוכות על הכיסא מבלי שזה יכאב בצורה בלתי נסבלת, איך לעזאזל משהו יסתדר כבר מבלי שאבזבז אלפי שקלים על התרופה המחורבנת הזאת שלא ברור אם היא עובדת או לא ועל הטיפולים הפיזיותרפיים. בשבוע שעבר נשברתי, בדרך הרגשתי שגם האגן שלי נשבר ויצאתי הביתה באמצע היום ואחרי שכיבה עם כרית חימום הגב התחתון טיפה נרגעה, איתם הכאבים באגן, אבל בתוך תוכי הרגשתי שאני פשוט רוצה למות.

מתנצלת על השימוש במילה הקיצונית הזאת, אותה אני לא מעיזה אפילו להגיד בקול, אני חזקה תמיד, חזקה כמו אבן ואין לי כוחות יותר  להיות חזקה. אסור לי להיות מדוכאת, מפחדת שכולם ישברו מסביבי, כפי שאימי נשברה לפני כשנתיים כשהודתה שזה שובר אותה שהיא כל כך חסרת אונים אל מול הבעיה שלי. מאז, עברו הרבה מים בנהר, מאז עברתי ניתוח ששיפר את המצב, מאז שוב כאב לי כל כך הרבה פעמים. 

מאז הבן זוג שלי התאכזב ממני, מאז הספקתי להפנות כתף קרה אליו כשכאב לי יותר מדי או כשהנפש שלי כאבה יותר מדי, לא תמיד ידעתי להגיד אני מתנצלת זה לא אתה זאת אני. אז עכשיו אני מתנצלת, זה לא אתה זאת אני, אני הפגומה מבין שנינו ונמאס לי שבמקום להזכיר לי כל שניה את ההיפך מכך אתה שותק ומסתכל עליי ואומר לי שאני מוציאה הכל מפרופורציה. אם אתה עייף מהכל ואין לך כוח יותר, פשוט תקום ותלך כי עייפתי. 

אז עכשיו אנסה עוד טיפול ואעשה עוד בירור חסר תכלית ועכשיו אמחה את דמעותיי ואחייך לבוס בעבודה שישאל אותי אם יש לי חום כי אני נראית כל כך חיוורת או יעצבן אותי במשהו אחר. עכשיו אחייך לכל מי שישאל מסביב איך אני מרגישה ובתוך תוכי איקרע, אני צריכה חיבוק חם ואוהב בשביל להמשיך עם מינימום הכוחות שנותרו לי, אני צריכה חיבוק בשביל לפתוח את ספרי העזרה העצמית ולנסות לעשות את התרגילים, בשביל ללכת לרופאה שלי ולעבור בדיקה לא נעימה בזמן שהיא תתפלא שאני לא רוצה ליטול משככי כאבים, אני צריכה חיבוק בשביל להרים את עצמי מהמיטה בבוקר, בשביל להתקשר למרפאה של הרפואה המשלימה ולנסות לראות מה הם מציעים פרט לדיאטה הנוראית שאיתה אני כבר חיה חצי שנה (ללא שוקולד ועוד מגוון דברים חומציים), אניצריכה חיבוק בשביל לעבור עוד טיפול פיזיותרפיה עם יד קפוצה ודמעות בעיניים בזמן שהפיזיותרפיסטית מסתכלת עליי בחמלה ואומרת שחייבים למצוא לזה פיתרון. 

אני צריכה חיבוק.