הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

בלגן שלום בראש, כל מיני תחושות שמגיעות בגלל הטיפול הניסיוני החדש.

מסתבר שאני לא מצליחה לשרוד יותר מ8 שעות בלי סוכר, ממש מסובך ואני רק ביום השני.

למדתי לשים חומות הגנה שלא יתנו לאופטימיות או לתקווה מקום, כי בכל זאת, תקווה היא דבר חמקמק ומאוד מוגזם, במיוחד כשהיא מתנפצת.

ישבתי אצל רופא שלא הייתי אצלו בעבר, במשך שעתיים וגוללתי את סיפור חיי, הוא הנהן בהבנה מוחלטת והבהיל אותי במיוחד לנוכח הדף המלא באיקסים- תסמינים שלידם היה צריך למלא וי, אותם מילאתי בקפדנות יתרה והגעתי למחצית העמוד, מכובד לכל הדעות. 

אז עכשיו למדתי להנמיך ציפיות ובעיקר למדתי להיות אפאטית. תכונה מחורבנת לחלוטין.

לעומת זאת, בדברים מהם עדיף שלא אתעצבן אני מתעצבנת, כמו זה שלא סיימנו לצבוע את החדר ממש למטה מעל הפנלים, משום מה אין לאף אחד כוח להעביר את המראה למקום חיוני יותר ובטח שאין כסף לקשט את החדר ולקנות איזו תמונה. 

כל אלו גורמים לי להרגיש שאני מתחילה להיות דומה לנשים המבוגרות בחיי, דבר מטריד כלשעצמו, מכיוון ששתיהן נוטות להיות עצבניות ללא סיבה, או מסיבות קטנוניות למדי ורמת ההורמונים של שתיהן בגילן, כבר לא שואפת לשלי, לכן גם אין להן תירוץ, פרט לכך שהחדר לא מסודר כפי שהיא רוצה, הגיוני משום שאנחנו רק בני 24 והרי קשה לנו להרים סווטשירט מהמיטה וה"בלגן שורר", פלאשבק רע לגיל 14.

ובכן, לא קשה לנו, אבל אני לא רואה בשלוש חולצות "בלגן" ומשום מה בגלל שההערות מגיעות מאימו (שאגב עם כל המירמור כאן אהובה עליי מאוד), זה מקשה עליי יותר.

קשה לי עם זה שההבנה כלפיי מגיעה דווקא מהבית בהמון מקרים, אמנם אני משתדלת לחלק את המחיה ל70%, 30% כך שלפחות נרגיש כמו זוג שגר ביחד, אמנם אצל הוריו אבל עדיין, ככל שאני מתרחקת מהבית אני מקבלת יותר אמפתיה, יותר נקיפות מצפון גם, אבל בהחלט יותר אמפתיה.

ושם לפעמים אני מרגישה פחות בבית, ברגע שזה קורה אז כל חוסר רגישות מתפרשת אצלי כחוסר איכפתיות,כי התפרצתי אחרי שביקשתי כמה פעמים כדור כשהרגשתי זוועה.. באותם רגעים אני תופסת את עצמי ומפחדת שאני הופכת לאמא שלו. כשאני מעירה הערה לגביה, הוא נאטם ומתעצבן, חבל, אני לא פותחת דיון על הנושא, אבל קצת הסכמה (גם כשיש כזאת היא מלווה בכעס) ואמפתיה (אם אפשר לקבלה לא רק מהוריי) יכולים להיות רעיון לא רע בכלל.

אנחנו אף פעם לא רוצים להפוך להורים שלנו, גם כשאנחנו הופכים לכאלה לאט לאט, אני עדיין טוענת שאנחנו גרסה משופרת שלהם.

אז בחזרה לנושא המטריד, שאני מרגישה שקובע את העתיד שלי ביותר מדי מובנים,

לאחר סופ"ש מטלטל במיוחד שבו נשפכו הרבה דמעות בטיפול פיזיותרפי לא פחות ולא יותר, הבנתי שהקונפליקט של האמונה הפך להיות קשה מנשוא.

תחושת השייכות העמוקה מול תחושת התלישות,

הרצון לאהוב מול הפחד שדבר כבר אינו מקובל, 

הרצון להצמיח שורשים מול אלו המאיימים לעקור אותם מכאן , 

הרצון להקים משפחה מול ההבנה שמשפחתי לעולם לא תתקבל בברכה כפי שהיא צריכה,

הרצון לקחת את החלק הרצוי בדת ולהפוך אותו לשלי אל מול הרצון שלכם לדרוך ולהשפיל,

הרצון להיות אני ולהאמין אל מול הרצון שלכם "להבהיר" שהאמונה תלך רק בדרך שלכם,

הרצון שלי לתת אותי למענכם אל מול הרצון שלכם לקחת את כל מה שתוכלו,

את כל הדברים האלו חוויתי על בשרי ואני חווה במהלך כל יום שעובר, רק בגלל שאתם לא יכולים לתת לי מנוח ולהבהיר לי פעם אחת ולתמיד שאת היהדות שלי לא תיקחו ממני לעולם, כפי שאני למדתי לקבל אותה לתוך תוכי, היה עליכם ללמוד לקבל את השונה שאימצתם ב"הבנה" ולא להשפיל אותו.

אין ספק שלא קל להיות חלק מהיהדות, במיוחד אם אתה אף פעם לא בטוח אם עברת את אודישן הקבלה או לא...

נמאס לי להרגיש כך, נמאס לי להיות חסרת יכולת להילחם בתופעה הנוראית הזאת, מהפחד הזה לקום להתאגד, להילחם, מי אני? אחת מתוך 4,500 שגורלם לא נחרץ עדיין. בנוגע לכל אותם חכמים שקופצים בראש וטוענים כי תהליך ההצטרפות לדת, ללאום, לעם נעשה מתוך אינטרסים כלכליים שמהותם לא ברורה לי, שיפתחו את העיניים ויסתכלו מסביבם, היום לא "משתלם" להיות יהודי ולאחר שכולנו נלך "אידיאל" הקבורה בתוך הגדר או מחוצה לה לא ישנה דבר, לכן אם תשאלו אותי מדוע עשיתי זאת- ארים את הראש בגאווה גדולה ואגיד, כי כך גדלתי, כך חונכתי וכי תמיד הייתי חלק בין אם הפלגים הקיצוניים במדינה רצו זאת או לא, רציתי להרגיש שלמה ובמקום זה גרמתם לכל אותם  4,500 חיילים שהתגייסו כדי לתת למדינה (שהרי הם כל כך אגואיסטים ובעלי אינטרסים כל כך גדולים) להרגיש כחצאי אנשים עם כל הדיונים הגזעניים האלה שכרגע לא תרמו לדבר פרט להעמקת הפער הקיים ולהדגשת העובדה שהיהודים ה"טהורים" שהם אתם, הם אותם בעלי אינטרסים לא ברורים.

ומה שגרם לי לכתוב את כל זה הוא הקטע הזה שפורסם בYNET אתמול, מאת בחורה אמיצה מאוד בעיניי:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4014077,00.html

אני איתך.