הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

אז בחזרה לנושא המטריד, שאני מרגישה שקובע את העתיד שלי ביותר מדי מובנים,

לאחר סופ"ש מטלטל במיוחד שבו נשפכו הרבה דמעות בטיפול פיזיותרפי לא פחות ולא יותר, הבנתי שהקונפליקט של האמונה הפך להיות קשה מנשוא.

תחושת השייכות העמוקה מול תחושת התלישות,

הרצון לאהוב מול הפחד שדבר כבר אינו מקובל, 

הרצון להצמיח שורשים מול אלו המאיימים לעקור אותם מכאן , 

הרצון להקים משפחה מול ההבנה שמשפחתי לעולם לא תתקבל בברכה כפי שהיא צריכה,

הרצון לקחת את החלק הרצוי בדת ולהפוך אותו לשלי אל מול הרצון שלכם לדרוך ולהשפיל,

הרצון להיות אני ולהאמין אל מול הרצון שלכם "להבהיר" שהאמונה תלך רק בדרך שלכם,

הרצון שלי לתת אותי למענכם אל מול הרצון שלכם לקחת את כל מה שתוכלו,

את כל הדברים האלו חוויתי על בשרי ואני חווה במהלך כל יום שעובר, רק בגלל שאתם לא יכולים לתת לי מנוח ולהבהיר לי פעם אחת ולתמיד שאת היהדות שלי לא תיקחו ממני לעולם, כפי שאני למדתי לקבל אותה לתוך תוכי, היה עליכם ללמוד לקבל את השונה שאימצתם ב"הבנה" ולא להשפיל אותו.

אין ספק שלא קל להיות חלק מהיהדות, במיוחד אם אתה אף פעם לא בטוח אם עברת את אודישן הקבלה או לא...

נמאס לי להרגיש כך, נמאס לי להיות חסרת יכולת להילחם בתופעה הנוראית הזאת, מהפחד הזה לקום להתאגד, להילחם, מי אני? אחת מתוך 4,500 שגורלם לא נחרץ עדיין. בנוגע לכל אותם חכמים שקופצים בראש וטוענים כי תהליך ההצטרפות לדת, ללאום, לעם נעשה מתוך אינטרסים כלכליים שמהותם לא ברורה לי, שיפתחו את העיניים ויסתכלו מסביבם, היום לא "משתלם" להיות יהודי ולאחר שכולנו נלך "אידיאל" הקבורה בתוך הגדר או מחוצה לה לא ישנה דבר, לכן אם תשאלו אותי מדוע עשיתי זאת- ארים את הראש בגאווה גדולה ואגיד, כי כך גדלתי, כך חונכתי וכי תמיד הייתי חלק בין אם הפלגים הקיצוניים במדינה רצו זאת או לא, רציתי להרגיש שלמה ובמקום זה גרמתם לכל אותם  4,500 חיילים שהתגייסו כדי לתת למדינה (שהרי הם כל כך אגואיסטים ובעלי אינטרסים כל כך גדולים) להרגיש כחצאי אנשים עם כל הדיונים הגזעניים האלה שכרגע לא תרמו לדבר פרט להעמקת הפער הקיים ולהדגשת העובדה שהיהודים ה"טהורים" שהם אתם, הם אותם בעלי אינטרסים לא ברורים.

ומה שגרם לי לכתוב את כל זה הוא הקטע הזה שפורסם בYNET אתמול, מאת בחורה אמיצה מאוד בעיניי:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4014077,00.html

אני איתך.

תמיד אמרת לעצמך שאף פעם לא תפתחי תלות, באף אחד, גברים או נשים זה כבר לא שינה לך.

את לא תשכחי לעולם את הגב המתרחק, את התחושה הריקה שדקרה אותך בבטן, את המזוודה הארוזה, את הבכי של אמא שלך, את כרטיסי הברכה הסתומים בכל שנה, את הטלפון אחרי 8 השנים שבמהלכן לא יצר עם המשפחה שלו שום קשר. הוא התקשר וביקש לדבר עם אמא ואת ענית שהיא לא נמצאת, כששאלת לשמו הוא ענה שזה אבא שלך ואת בתגובה ירית שכבר יש לך אבא. אבא שלך הגיע מאוחר, היית כבר ילדה "גדולה", במצבי חרדה הרגעת את כולם וחייכת את החיוך הכובש שלך. רקדת ובידרת את כולם, רק כדי שלא יחזרו רגעים כאלה, כמו ביום ההוא, שבו האדמה רעדה ואת הרגשת את הדקירות בבטן.

היו עוד ימים כאלו, שבהם הרגשת את הדקירות בבטן. בימים האלה שאנשים אמרו לך שאת לא שייכת לכאן, שאת צריכה לחזור לשם. את עשית הכל כדי שיעלמו הדקירות, ביקשת להיות כמוהם כדי שלא יצביעו עלייך, יצחקו ויגידו לך לחזור לבית שהוא כבר לא שלך.

גם הוא אף פעם לא חזר הביתה, כבר היה לך אבא חדש, הוא המשיך להסתובב בעולם , את גדלת והוא גילה שאת דומה לאבא שלך הרבה יותר ממה שחשבת. את גדלת והוא גילה, שהוא לא היה אבא שלך בכלל. הגנים השתלטו על התמונה, ובתחרות בין האבות שלך הגנטיקה ניצחה.

משום מה תמיד הסתכלת על זה כעל תחרות, גם אם היא לא הייתה קיימת, היית ילדה ושכנעת את עצמך שבגלל שהוא ידע שאת לא שלו, הוא לא רצה אותך וארז מזוודה.

בגללו אף פעם לא היית שייכת, אבל אף פעם לא האשמת אותו. ידעת במה את יכולה להאשים אותו, בזה שהוא הרס לאמא שלך את החיים, לפעמים גם את הגוף, בזה שהוא הרס את אחיך, הפך אותו לאדם חסר ביטחון, לאדם בודד שמחפש אהבה קטנה בעולם כל כך גדול, לאדם שבורח מהבעיות שלו בדיוק כפי שאביו ברח. את קיבלת מחילה, על כך שאת הבת של מישהו אחר, את קיבלת את אבא שלך בחזרה אחרי שנה שלא היה לך אבא. 

היית בת 5 והיה לך חיוך גדול מרוח על הפנים, כי אבא שלך, שאף פעם לא ידעת שהוא באמת האבא שלך, הגיע, או אולי חזר.

מאז למדת שלא סומכים על אף אחד, הספקת לשבור את האמונה הזאת ולהחזיר אותה שוב קרוב לליבך.

בכל פעם שאת מתערערת את קופצת ואומרת שברגע שהגבר שלך ירצה לעזוב את תשחררי אותו, כי את כל כך מבוהלת מכל שינוי קטן, מזה שהוא אומר שהוא אף פעם לא יעזוב ושאת כבר חייבת להבין את זה.

אבל את מפחדת

כי כולם עוזבים

ואת נשארת קטנה, עם תלתלים ועיניים גדולות ותוהות

ובעיקר עם תחושה עמומה של דקירות בבטן.