ופתאום הן עוברות לידך עם בטן גדולה,
כולן מתחתנות,
עושות מסיבות רווקות,
קונות שמלות
ורק את...
יש לך אהבה גדולה,
את פשוט מתוסבכת ולא סבלנית,
במציאות את אפילו לא תואמת את התדמית שבנית לך פה
של בחורה דכאונית.
את לא טובה בחרוזים,
סתם כותבת רצף של מילים,
מקיאה על המקלדת,
למזלך לא במובן המילולי,
כמו התופעה שסוחפת אחריה את כל הנערות של ישראבלוג
אבל אל תשכחי,
שאת כבר לא נערה,
אף פעם לא באמת היית נערה,
או ילדה לצורך העניין.
את רוצה שהוא יראה עתיד איתך וזה אפילו לא משנה כמה פעמים הוא יגיד שהוא רואה, לך תמיד תהיה חרדת נטישה.
בזןמ שתחשבי על חרדת הנטישה העצומה שלך, החברה הכי טובה שלך תזכיר לך עד כמה אין לך חרדת נטישה בכלל ואת תסכימי איתה שבחיים לא התנהגת עם גברים כאילו יש לך חרדה כזאת. רק, מאז שהגוף שלך נדפק ואת לא מצליחה לחזור לעצמך את כבר לא מאמינה בזה וזה ונורא עצוב.
את תכעסי עליהם, על ההורים שלך, כי הם יאשימו אותך בבעיות שלהם ויפגעו בך באופן מובהק בזמן שיחה שתנהלו בסלון וכתשבכי במקלחת כל מה שתחשבי עליו הוא מה יקרה לאבא שלך כשהוא ימות, כי הוא כבר מבוגר, הוא כבר סבא, כבר כמה שנים טובות לפחות.
את תבכי כמו ילדה קטנה, אבל כמו תמיד ההשתפכות הרגשית הזאת לא תימשך יותר מדקה וחצי שתיים ואת תכעסי על עצמך כשימרח לך האיפור.
את קפואה, את קטנה, את לא מבינה למה דווקא לך זה קורה ושניה אחרי זה מעיפה לעצמך סטירה בדמיון ומנערת את עצמך חזק ואומרת לעצמך שיכול להיות גרוע יותר. אבל לפעמים, זה לא מעניין כמה יותר גרוע זה יכול להיות.
איך גם בגיל הזה הם תמיד יתלוננו, כאילו שאת הבאת אותם למדינה הזאת והכרחת אותם לעבוד בתנאים מחפירים, כאילו זאת אשמתך שלא לקחת על עצמך משכנתא בגיל 8 או 18, או 24 לצורך העניין. אף אחד לא מעיז להאשים את אחיך שלא לקח את המשכנתא ההיא ועכשיו אנחנו תקועים ללא רכוש משלנו.
את תמיד תצטרכי לקחת אותם על הגב שלך, כדאי שתזכרי את זה, תמיד.
את תאהבי אותם בלי הפסקה, אבל תרצי לברוח מהם וכשתברחי את תרגישי רע עם עצמך כל הזמן. את עדיין מרגישה רע עם עצמך.
כשהוא הציע לך, לא עברת לגור בבית שלו בדיוק מהסיבה הזאת. מילא, אם זה היה רק הבית שלו, אבל זה הבית של המשפחה שלו ואת רוצה לבנות לעצמכם קן נפרד, כשתשתמשי במילה הזאת קן זה יביך אותך, כי זה ביטוי שקושר אליו יותר מדי רגשי אהבה שמזכירים לך נטישה.
הרי לגור שם באופן קבוע אומר לקחת אחריות על עוד משפחה, כי זה מה שאת יודעת לעשות להיות ילדה הורית.
אחת כזאת שאף אחד לא זוכר שבגיל 4 היא הרגיעה את אמא שלה כשבעלה לשעבר עזב אותה, שהחזיקה לאמא שלה את היד בזמן מלחמת המפרץ, כשהסבירה לה שהכל הסתדר, ושבגיל חמש בתשובה לשאלה תמימה לגבי המיקום של אימה, הילדה הקטנה ענתה בדמעות שאמא שלה עובדת כל כך קשה.
אתמול, מרוב אהבתי אליכם, אתם ירקתם לי בפנים.
אני לא אשמה בטעויות שלכם, שכחתם כל כך מהר מי עזר לכם עם כל בעיית שפה, מי קבע את התורים בקופת החולים, במקום להגיד לי תודה כל מה שקיבלתי הוא הסבר על איזה מהנדס בן 32 שקנה להורים שלו בית, לא נראה לי שלמהנדס הזה יש בעיות גניקולוגיות שדורשות טיפול מיוחד, לא נראה לי שלבן הגדול שלכם באתם בטענות כפי שבאתם אליי, או שמא זה אמור להחמיא לי שרק אליי באים בטענות.
הרי, ממנו כבר לא ציפיתם לדבר, לא רק שהוא לא יקנה לכם בית, עכשיו גם אני לא בסדר.
נשבר לי, אני לא רוצה לחזור הביתה לדברים האלה, כל החיים אני נקרעת ומגנה עליכם ועל השקרים שלכם, בסוף אני נשארת עם כאב לב.
אני אוהבת אתכם, אני נהנית מהזמן המשותף שלנו ביחד, כיף לי שאנחנו יכולים לשבת ולצחוק ובאמת לבלות זמן איכות יחד.
אבל, בדברים החשובים באמת, איפה שנכשלתם בצורה הכי טוטאלית, שהחלטתם להקים משפחה אחרי פירוק משפחות אחרות, כשהבאתם אותי, ילדת האהבה שלכם לא חשבתם על ההשלכות האחרות. אבא שלי היה מבוגר מדי לדברים האלה, אמנם הוא שיחק איתי בחצר, אבל בפועל מה שחשוב לי עכשיו היא העובדה שאולי הוא לא יראה את הנכדים שלו. אני יודעת שניסיתם לעשות את המקסימום ואף פעם לא שפטתי אתכם, גם שעשיתי זאת כיביתי מהר מאוד את האש והתנצלתי. תמיד התנצלתי. למה אתם לא מתנצלים בפניי?
אף פעם לא קיבלתי תודה על כך שכיסיתי על כל השקרים, שסלחתי לכם כשהבנתי ששנים חייתי בשקר, כששמעתי דברים שלא הייתי צריכה לשמוע, כשאח שלי יצא אפס ולמרות שהוא אחי אף אחד לא מחל לו, אני המשכתי לאהוב אותו ואתכם בכל הכוח.
משום מה גידלתם אותי במחשבה שאני חייבת לכם הכל, עד היום אני מרגישה כך ובגלל זה מתקשה לעשות דברים רבים לבד, מעבר להכל, אני מתקשה לעזוב אתכם ולהיות פחות ופחות בבית מבלי להרגיש אשמה כל כך.
אתם לא יודעים לקבל שום ביקורת, רק אני הייתי צריכה לקבל ביקורת כל החיים. איזו זכות הייתה לך לבקר אותי על כך שעזבתי את מסלול לימודיי, כשאת בעצמך לא היית מרוצה גם מהתואר השני שעשית בחיים ואחרי הכל זה לא שינה כשהגענו לכאן והתחלת לעבוד בעבודה שאין לה שום קשר לכישורים המקצועיים שלך. איזו זכות הייתה לך כשהטחת בפניי שלצערי אני לא מתמחה בכל המקצועות הריאליים שבהם היית רוצה שאתמחה כשאתה לא התאמצת ללמוד את השפה? במקום לראות בשיחה של אתמול נורת אזהרה בשבילכם שאני מתרחקת מהקן ושאני פגועה מכם עד אין קץ, אתה, אבא בחרת לראות בכך עלבון אישי על כך ש"עשיתי לך טובה" ובערך מגיל 6 עשיתי עבורכם הרבה. רציתי טיפה קרדיט, שתתנו לי להרגיש כמו אדם בוגר עם אחריות, כמו האחריות שמוטלת על כתפיי כבר מגיל 6.
הפוסט הזה מרגיש לי כל כך מבולבל ומבולגן, הכתיבה שלי יוצאת בזרימה שוטפת, בלי שום היגיון, הדמעות עומדות לי בגרון וכל מה שאני רוצה הוא שאתם תתנצלו בפניי, בדיוק כמו שאני עושה כל חיי, מתנצלת על מעשיכם בשמכם, מרוב אהבתי אליכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי