הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

אין ספק שאני כבר לא עומדת בכל המעמסות הנפשיות בחיים האלה.

מסתבר שזה כבר לא לגיטימי לא לטפל באובדן, ר' ערך טיפול נפשי ממוסד (אין לי שום דבר נגד טיפול פסיכולוגי חלילה, הלכתי מספר פעמים בחיי ואני גאה בכך, אבל השיתוף במקרה של אבל על אובדן הורה הוא בעייתי בעיניי. לא רק בעיניי, אלא בעיניי כל אדם שנמצא במשבר קשה ולא מוכן לחלוק את האובדן שלו עם אחרים, ר' ערך אימי היקרה...).

זה לא לגיטימי לא לטפל באובדן, כי ברגע שמגיע אובדן אחר ומפתיע, הגוף והמוח נכנסים למצב של שוק טוטאלי.

איבדנו את בעל החיים האהוב עלינו, בעל חיים שנלחמתי רבות על הטרור שהוא עשה בבית (בן זוגי שיחיה, לא הסתגל במהירות רבה לשינויים ולזכותו הרבה יש לציין, אהב אותו במסירות נפש). 

אני בשוק, מיום שלישי בלילה אני בשוק. 

הכל מתעכל מהר, הכל מדכא מהר, הבית קודר וכל מה שאני רוצה זה להתכרבל ולהצנטף ולישון בלי סוף.

כשאבי נפטר, במשך שבתות רבות פשוט ישנתי, ישנתי כי לא יכולתי להתמודד עם העובדה שהוא איננו יותר בשבתות שלי, הוא כבר לא חלק בחיי.

אנא אל האמינו ללוקשים שמוכרים לכם- "הוא תמיד איתכם, נוכחותו כאן."

אנשים שחוו מוות של אדם קרוב כל כך, שהוא חלק מהותי מהם, שמרגישים בחסרונו בכל נשימה...

אותם אנשים לא חשים בנוכחות כפי שהייתם רוצים, לא תמיד הדמיון בחיוך מול המראה משמח אלא להיפך. 

קל להציע לנצור את הזכרונות הטובים ולמחוק את שאר האובדן, זה בלתי אפשרי במציאות.

אני לא מסוגלת להתמודד עם הכל, גם אני עייפה.

אני עייפה כי אף אחד לא מבין שהתינוק הפרוותי שהיה לי, ניחם אותי בכל הזמנים בהם האחרים לא יכלו או בעיקר כי לא רציתי להטרידם.

כי לפעמים כל מה שצריך זה חיבוק, חיבוק עוטף וארוך שניתן לבכות בתוכו באמת ולא לשחק אותה אמיצה וחזקה.

אני שבורה, אני מודה.

האובדן האחרון מוטט את הכוחות שבניתי מחדש במשך שנה ושמונה חודשים, כי האובדן האחרון שוב הוכיח לי שהמשפחה שלך לעולם לא מוגנת ושום דבר לא וודאי... והנה בצער רב, הלכה לנו צלע מהותית שהפכה את הזוג שאנחנו למשפחה.. 

מחכה לדברים טובים שיכנסו לחיינו, מחכה לבנות משפחה אבל מצפה לכך קצת פחות.

כי אני סקפטית ומפחדת ומחפשת נחמה.

מחפשת צלע נוספת למשפחה (בן זוגי חווה את הטראומה בצורה קשה ולא מוכן להביא בעל חיים אחר כרגע בעוד אני חייבת למלא את החלל. נמאס לי להסביר למה אני צריכה למלא את החלל ונמאס לי לנסות לשכנע (ועוד לא עבר שבוע מהאובדן הנורא הזה, אבל סבלנותי פקעה)...)

מצפה בקוצר רוח שנבנה לנו משפחה, אבל לא רואה כיצד אני מצליחה לגייס את כל אותם כוחות בנפש להתמודדות שכנראה תהיה לא פשוטה.

כן, כי אני פסימית וכי מותר לי.

כן, כי החיים לימדו אותי שלא מגיעים דברים טובים מבלי שתשלמי עליהם ביוקר ודברים רעים באים בשפע.

מתי יגיעו הדברים הטובים?