הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

היום הויכוח כבר הוכרע, אני דומה לך מאוד. רק כשלטוב ולרע שתינו סובלות מבעיות דומות בגלל הקיבולת הנפשית או המחסור בה. את מעדיפה לקחת הכל ללב, לבטן, לקחת על עצמך את כל הבעיות גם כשלא ביקשו ממך. אני מעדיפה להרחיק את עצמי, לנתק את הגוף שלי ולרחק במשפחה שלי כמו צל, צל נורא תומך אבל עדיין צל. כשלי קרה משהו דומה החלטתי שלא אטריד אותך בזה, כי לא תדעי איך להתמודד, כשמשהו כזה קורה לאחי הוא משום מה מחליט לנצל את כל הmommy issues ולא לראות את חוסר היכולת שלך להתמודד או להתמודד יותר מדי. איך לפעמים את לא רואה שהגישה שלך מנפחת את הכל ומוציאה הכל מפרופורציה, אני מעדיפה את דרך ההתמודדות שלי, ההיגיון הקר שלי של להמשיך לפעול ולרוץ ולהישבר בסוף היום להתכרבל בפינה ולבקש חיבוק. ההיגיון שלנו שונה, או הלב, או הבטן, משהו שם לא פועל באותה הצורה, הגנים זזו לכיוון אחר.

מצחיק אותי שאת מודה בזה, אך הגענו לנקודה הזאת? במשך שנים רק רציתי שתודי בחיסרון הזה, היום סוף סוף הודית לי שאת החלקים הכואבים באמת הסתרתי ממך, ידעתי שזה היה חכם (מפרגנת לעצמי על דברים שאין מה לפרגן עליהם).

את חושבת שלא איכפת לי ממנו, למרות שאני נמצאת אצלכם הרבה יותר מהרגיל, כשאני מנסה להתרחק קצת פתאום אני אחות לא מפרגנת, אני הכי מפרגנת שיש ביחס לכל מה שהיה, ביחס לזה שלא היה לי אח מתפקד שנים ופתאום הוא דורש כמות גדולה של תמיכה, אם לי יקרה משהו הוא לא הראשון שאפנה אליו והמחשבה הזאת מפחידה אותך יותר מהכל. מבחינתי, לשניכם, אין יכולות רגשיות מספקות בשביל להתמודד עם הדברים ואני מצטערת שאמרתי לו מה אני חושבת אבל פשוט הייתי חייבת, בתור אחות תומכת. הייתי חייבת להגיד לו שיוציא לעצמו את המחשבה הזאת מהראש, זאת שמטרידה אותו ואומרת לו שהוא חייב לספר לך הכל גם כשאת לא יודעת מה לעשות עם זה, המחשבה שלא יצא ממנו בדיוק מה שרצית, המחשבה שהוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו אז משום מה את תצליחי לתת לו את הכיוון, כדי שיוכל להלקות אותך על זה אחר כך. מכעיס אותי שזאת צורת האהבה שלי כלפיו, אבל כזאת אני או שאולי כזה הוא, מה שבטוח שכאלה היחסים בינינו.מסתירה את ערימת הכאב הצבורה שיש לי כלפיו כשמרימה אליו טלפון או באה לבקר, אומרת לו שהכל בסדר, פה ושם פולטת עקיצה, בתגובה אני מקבלת נביחה. ככה זה אצלנו החיות במשפחה, עוקצים ונובחים. אני מצטערת אמא, שלא יצאנו כמו שרצית, כי מישהו צריך להיות בריא והילדים שלך קצת פחות בריאים ממה שתכננת, לא סתם צחקתי שאנחנו רוצים להיות חולים בכל המחלות, זה לא נכון וגם אסור לצחוק על זה אה? אסור לצחוק על שום דבר יותר, פשוט כשאני רוצה זמן לעצמי אני מקבלת עקיצה על חוסר רצון לתמוך ואז בתגובה אני נובחת עליך (אני עייפה אז הנביחות הפכו ליללות) שאני אחות תומכת אבל שיש לי תוכניות היום, כאילו השעתיים האלה זה מה שישנה. את מבקשת ממני לתמוך בו ואני לא יודעת באיזה מילים לבחור, בסוף הוא מתקשר ושואל אותי כל מיני שאלות על תוספי תזונה שלצערי יש לי ידע נרחב בהם, על השימוש בהם, על זה שהוא לא אומר באמת איך הוא מרגיש ואני רק מבקשת שיטריד אותך פחות, כי את, לא יודעת איך להתמודד עם זה ואני מתפללת לשני דברים- שיפסיק לכאוב לך הלב עליו כל כך, על הגור האבוד שלך, שאהיה אמא טובה כמוך אבל לא כל כך טובה, שהילדים שלי ידעו מתי ללחוץ לי על הנקודות הנכונות, שיעירו אותי כשצריך, שאקשיב להם, קצת יותר ממה שאת הקשבת לי.

כשמחלה פורצת, מנסים להילחם בה בכל הכוח, מבררים מה מקורה, דופקים את הראש בקיר, מתעייפים, בוכים, מתייאשים, תוקפים את עצמינו, נעלמים. אחרי תקופה שוב מתעוררים, בודקים לאן הרצון שלנו להבריא נעלם, מבררים, בוכים, מתחזקים, נלחמים, ממשיכים, תוקפים את עצמינו, מנחמים את עצמינו, מוצאים אנשים דומים לנו, מתנחמים במילים שלהם, בעיקר מנחמים אותם או במקרה שלי אותן. מתעוררים יום אחד ומבינים שלא רוצים לקום מהמיטה יותר, בוכים, מוצאים נחמה בבן הזוג, במשפחה, על אף שהנחמה שלהם חצי אוטומטית, חצי לא מבינה. ממשיכים את החיים, מטפלים בעצמינו, יש פריצת דרך, אחריה יש חצי שנה של טראומה, פתאום הגוף בנסיגה ואת לא מבינה מה קרה לך ולו, את תוקפת את עצמך, נוברת בעבר שלך, מחפשת מקלט. מבטיחה לעצמך להיות חזקה כמו תמיד, להילחם בזה, לבנות לעצמך חיים טובים, להראות לכולם שאת יכולה. בפנים לפעמים את מקלפת שכבות של כאב, הן כל כך דקות שזה כואב, את נפצעת מהרוח, ממבטים של אנשים, ממבט על גוף של נשים שנראות לך בריאות, את צורחת בפנים, בועטת בקירות שלא קיימים, מתקפלת בתוך עצמך, רוצה לברוח אחורה. אבל אי אפשר יותר לרוץ לאחור, רק קדימה כל הזמן, נסי לתקן את העבר באמצעות העתיד, את חושבת שתצליחי? אולי כדאי שתתחילי לאהוב את עצמך כפי שאוהבים אותך האנשים שאת באמת חשובה להם?

Fuck it,  אני אופטימית.