לא כתבתי יותר מדי זמן, אבל אולי מהסיבה הפשוטה שהרגשתי שאני מפספסת את המטרה של כל הבלוג הזה.
רציתי לפתוח את הבלוג הזה בתור עזרה לבחורות שמרגישות שהן לא יכולות למצוא מפלט בשום מקום אחר, מכיוון שאני לא בעלת מקצוע מוגדרת אני לא יכולה לייעץ בפורומים ולעזור באופן מוצהר.
אני חייבת לציין שיש שתי חברות במעגל הקרוב שלי ועוד בחורה אחת שהצלחתי לעזור לה רק באמצעות ההכוונה הנכונה ודרך הנשים שעזרתי להן הרגשתי שאני מתנחמת בעצמי ולומדת לחיות עם הבעיה שיש לי בצורה הטובה ביותר. אמנם העניין דורש עבודה רבה, אבל חשוב מאוד שיהיה מישהו שיכוון אותך למקום הנכון כדי שלא תאבדי את עצמך בדרך, את המיניות שלך, כדי שתמשיכי לתפקד, ליצור ולעשות את כל מה שאת טובה בו.
לצורך העניין כאן אני מדברת ספציפית על כאבים באגן, עד לפני שלוש שנים לא ידעתי מהם כאבים באגן, לא ידעתי להפריד בין הנרתיק לכאבים בשלפוחית, מי שיש לה כאבים כרוניים יודעת בדיוק למה אני מתכוונת, בעיקר הייתי אבודה ומבולבלת אבל אף פעם לא ויתרתי ותמיד פניתי למספר גורמים במקביל, הלכתי לרופאים, התייעצתי, נפלתי אפילו על רופא שראיתי אחר כך בכלבוטק, הוא אמנם הצליח לעזור אבל הצליח גם לשדוד ממני קרוב ל15 אלף ש"ח.
משום מה הבעיה מתרבה ממה שאני רואה, פתאום יש יותר נשים עם הגדרות של וסטיבוולדיניה, יש יותר נשים עם וסטיבוליטיס, אולי היה להן אותו כבר בעבר אבל הן פחדו להודות והאשימו את עצמן ופשוט החליטו לשתוק. נשים יקרות, לא משנה מי קוראת כאן, או גבר יקר אם אתה מכיר מישהי כזאת, חשוב להפנות אותה לגורמים הנכונים. מעבר לזה קיימים כאבים נוספים באגן כגון בעיות כרוניות בשלפוחית (אני סובלת מאחת מהן) שאין להן פיתרון כיום. הוספתי מייל לפניות כאן בהגדרות האישיות שלי ואציין אותו גם כאן:
[email protected]
אני מרגישה שבתקופה מסוימת הנפש שלי הייתה כבויה לגמרי, עד שחל שיפור במצבי, אני לא יודעת להסביר אבל לא הצלחתי להרים את הראש מהמיטה, לא הצלחתי לפקוח את העיניים בבוקר, אני שכל כך אוהבת את הטבע, הסתובבתי עם עיניים עצומות מבלי מבט אחד על הפרחים שאני כל כך אוהבת, מבלי לצחוק מהדברים שאני כל כך אוהבת, כל מה שקרה כיבה אותי. אני חושבת שההפרדה הנחוצה שעשיתי בין הגוף שלי, בין התחושות הכואבות שהיו בו לבין עצמי, היא ההפרדה הנוראית שעשיתי בחיי. זה פגע ביחסים האישיים שלי, פגע בשמחת החיים שכל כך חסרה לי עד עכשיו.
אני משתפרת בכל יום שעובר, מכל הבחינות, עדיין כואב לי אני לא יכולה להגיד שלא, אבל היום יש תהליכים שאני מרשה לעצמי לעשות בזמן יחסים ובכלל גם ביום יום שלא הרשתי לעצמי בעבר, שיתוף בן הזוג, לדבר על הבעיה וכו'.
התחושות שעוברות בי עכשיו מצמררות אותי, שלא משנה כמה אכתוב כאן, זה עדיין לא יספיק, אני מרגישה שאני רוצה לכתוב במשך שעות עכשיו על כמה שכואב לי, לזעוק זעקה חזקה לעולם, למצוא תרופת פלא ולא תהליכים רפואיים שלוקחים זמן רב מדי ואף פעם אין בהם שום הבטחה.
מצד שני אני מאמינה שאת כולנו מעמידים למבחנים, את חלקנו לגדולים מאוד (התחושה סובייקטיבית כמובן) ואת חלקנו לקטנים יותר, כל אחד והעול שהוא יכול לעמוד בו. בקטע הזה סיפור איוב, איכשהו נשמע מזמין מתמיד. בחלק הזה גם האמונה שלי נכנסת בצורה חזקה, האמונה שאני אעבור גם את זה, שאני אנצח הכל, אם היא לא הייתה שם גם אני לא הייתי כאן.
אני כותבת כאן באופן חופשי בלי מגננות בפעם הראשונה, בלי רצון למשוך קוראים שיתעניינו בצורת הכתיבה, אני חייבת לפרוק את זה.
אז בימים האלה שאני מרגישה את האמונה, אני מסוגלת להמשיך לתפקד, רק חבל שעם הימים האלו מגיעים גם ימים אחרים קשים הרבה יותר והם מגיעים תמיד, בכל פעם שאני מורידה את רמת החשיבה החיובית.
אני חושבת שיותר מהכל קשה לעזור לעצמך, הייתי רוצה לעזור לכמה שיותר אנשים, נשים, כדי למנוע מהן את הסבל שאני עברתי.
יש המון סיבות לבעיות האלו, המון פתרונות, רק לא להתייאש, אף פעם גם שהשמיים קודרים והדיכאון עומד בפתח.
אני מוסיפה קישור חשוב להוספת פרספקטיבה:
http://www.mtv.com/shows/truelife/episode.jhtml?episodeID=174573
מי שחושב שהמידע שצוין כאן רלוונטי למישהי שהוא מכיר/ה אנא שתפו אותה והיא מוזמנת לפנות אליי למייל.
נ.ב. מי שמרגיש שזה לא היה רלוונטי עבורו, מוזמן לא להרגיש תגובות קשות לקריאה, כשתגדלו תבינו.
והעיקר שנהיה בריאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי
