אני מאוד מתגעגעת לכתיבה, אבל הטוקבקיסט/ית שהיה/תה כאן לפני שני פוסטים לחצה לי קצת חזק על המיתרים והוציא/ה לי את כל הכיף מהכתיבה.
אני כותבת כאן כדי לפרוק את הדברים שעליהם אני לא מדברת מספיק ביום יום ומציקים לי ביום יום ומהווים אצלי טריגר יום יומי וקושי.
אף פעם לא הבנתי אנשים שמנסים לעזור לעצמם דרך השלכה של מה שעבר עליהם על כל הסביבה.
יש בחשיבה הזאת משהו מאוד שלילי, ועם כל הדברים השליליים בחיים (שמתגמדים לעומת החיוביים, תודה לאל) בעיניי זה כל כך מיותר.
יש משהו הרבה יותר בוטה בסוג ה"כפיה" הזה מאדם לא מוכר שרואה דרכך משום שהוא/ היא קוראים את מחשבותיי שלפעמים קשה לי לבטא בקול רם והרבה יותר קל לפרוק לי בכתיבה. כנראה מהסיבה הפשוטה הזאת לקחתי את זה קשה וזה שיתק אותי באיזשהו מקום מבחינת הכתיבה.
לשמחתי, הרצון לכתוב חוזר בעוז רב, רצון בוער כזה בתוך הבטן שכאילו אומר לי שצריכים לעבור עוד כמה שלבים ואז אני אהיה שם, במקום שבו אני יכולה לדפוק כל מה שעולה על רוחי בלי לדפוק חשבון ולהתרגש מכל דבר כפי שאני נוטה לעשות בחיי הפרטיים. לא לפחד מזה שישפטו אותי, או שמה לעשות יסתכלו על הדברים הלא נכונים ויגיבו על מה שלא רלוונטי להווה. המחשבה על זה מפחידה אותי משום מה.
אולי כי דברים משתנים אצלי לאט לאט ואז פתאום הדברים מתהפכים, כמו באיזו אוניה שמנסה להמשיך לצוף על פני המים אבל בתוכה היא מלאה בחורים קטנים ובלתי נראים וסופה להתהפך/ לשקוע...
אני קצת מתגעגעת לעצמי, לאיך שהייתי לפני שהתקופה הזאת הגיעה, עם השינוי בתזונה והדכדוך המתמשך הזה.
שמחת החיים שלי מתפרצת אבל לרגעים קצרים הרבה יותר, משהו בחיים מתחיל לגרום לי לפיק ברכיים מתמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי