יש לי בוסית שעסוקה בלכחכח בגרון כל היום, יושבת מאחוריי ומחכחכת לה, משום מה תמיד נדמה לי שזה מגיע כנזיפה בי, אבל לא מזמן גיליתי שלגברת באמת יש משהו בגרון.
גם לי יש משהו כזה, גוש תקוע של דמעות ותסכול בגרון, היום אני מתחרטת על דברים שאני כבר לא צריכה להתחרט עליהם, כי אין טעם.
רציתי לחסוך מספיק כסף, אז למה באתי לכאן, המשכורת לא הייתה אידיאלית בכלל, הרבה יותר טובה אולי ביחס לתנאים כמובן והיחס תמיד היה נהדר, לפחות התחשבו בי בתקופה הזאת. מכיוון שאני מיוחדת, עם מערכת הפעלה גופנית קצת לקויה, היה חשוב לי שיתחשבו בי ולא יעשו פרצופים על בדיקות שעליי לעשות, או ימי חופש/ מחלה שעליי לקחת פה ושם.
אבל תחושת החרטה עדיין חזקה ממני, אולי הייתי צריכה להיקרע לגמרי בעבודה ולא לתת עצמי גם זמן מנוחה, מצפות לי 4 שנים שבהן לא אנוח ולא אשקוט, רק אהיה עסוקה בלימודים ובחיי הפרטיים (מקווה שישאר לי זמן אליהם), אף פעם לא ידעתי באמת לשים לימודים בעדיפות ראשונה, קודם כל התסכולים, במקום הראשון.
כל כך רציתי חופש לפני הלימודים, נכון שנשארו עוד חודשיים, אבל בתחושה שלי לא תהיה שום חופשה, אולי כי הובהר לי אתמול שמעמד הגבר צריך להיות ברור ושהוא צריך לשאת בעול הכספי, כי אחרת הוא לא מוכן לנסוע. שיהיה ברור, גם לי אין סכומים מתאימים לחופשה טובה, אבל כמה גרושים לחופשה בצפון בהחלט יספיקו לי, אני כל כך רוצה לעוף מפה. אבל שוב, הוא, עסוק באגו שלו ועסוק בהעלבויות מיותרות שרק עושות לי חשק להתרחק וזאת הסיבה שהגוש בגרון תקוע לי הבוקר (בלי הכיחכוכחים).
לא יודעת עד מתי אשאר בעבודה ומתי אתפטר, אין טעם להשאיר אותי עד סוף אוקטובר כי יש יותר מדי ימי חגים, אין לי סבלנות לחפוף אף אחד ונראה לי שהבוס הקמצן שלי במילא יעדיף לבזבז את הכסף הזה על כרטיסי הביקור המהוללים שלו ולא עליי ועל המחליפה שתבוא.
זורמת עם התסכול שלו ומקווה שיעבור לו כבר, הוא מוציא אותי מדעתי עם המירמור שלו, הוא לא כל כך טוב בלהחביא אותו מה לעשות ומסתבר שגם לא בלהרים את הכביסה מהרצפה כשאין מצב רוח (רק לנו הנשים תמיד יש מצב רוח לסדר ולנקות, אצלנו זה לא תלוי אבטלה), הוא סטודנט, אבל שוכח שלפעמים כשהדברים מסובכים צריך להיות קצת יותר אופטימי ולשדר קצת יותר שמחת חיים, הוא יודע לתת לי את ההרצאה הזאת אבל לא מיישם אותה על עצמו. כמובן שאחרי זה אני צריכה לקבל הערות מיקירתי שזה משהו שכדאי לשים אליו בתכונות האופי שלו, כי כל מה שיכול להחמיר יקרה בהמשך, מתה על העידודים שלה בשעות הבוקר.
אני מאמינה בו, מנסה להראות לו את זה, אבל הוא מתוסכל מדי בשביל לראות, או להעריך, לפחות בתחושה שלי.
אני יודעת שבסוף הסערה תחלוף, אבל בינתיים קצת קשה לי לראות מעבר, רוצה שההיעלבויות האין סופיות האלה יפסקו, קשה לדעת בתקופה כזאת איך להגיב ומתי.
אני רוצה קצת שקט איתו, להרחיק אותו מכל זה, אני דואגת.
עוד לא למדתי להיעלב פחות ובכל מה שקשור לדאגות, אני מנסה.
משתדלת להיכנס להגרלות של חופשות, כאלה שנראות לי סבירות לפחות, אולי נזכה בחופשה?
סומכת על אלי החופשות שם, שיתנו לנו קצת שקט.
אם ארצה חזק מספיק זה יגיע?
" Young people have an almost biological destiny to be hopeful "
Marshall Ganz
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי