הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

נטייתי הטבעית (חברתית וגנטית) היא לחזור אחורה ולחפור בתוך ההחלטות שקיבלתי, מדוע קיבלתי כאלה ולא אחרות, או בקיצור אני אישה.

לא, אני לא חושבת שזאת נטיה טבעית של כל בני האדם, אני חושבת שלנו הנשים יש נטיה יותר קיצונית להרהר ולחפור בדברים שאין שום דרך לשנותם ורק מעיקים עלינו וגורמים לנו לנקיפות מצפון.

נקיפות המצפון שלי תמיד נוגעות לכסף (למעמד קצת פחות, למרות שאני ממשיכה את רוח הפוסט הקודם). 

אני סתם תוהה אם ההחלטות שלי נכונות, אם שווה לוותר על הזמן האישי שלי ועל דברים אחרים כי עכשיו הוא הזמן הנכון ללמוד. 

מצד שני, אם לא אוותר, לא אצליח להרוויח את מה שרציתי, הניסיון ללמוד משהו שחשוב לי ללמוד ולראות אם אני מתאימה מספיק כדי להשתלב בו בתור מקצוע, מקצוע שבאופן אירוני משתלב נהדר עם נטייתי הטבעית לחפור (לא לא פסיכולוגיה, ניסיתי את זה לתקופה, טוב שגיליתי לדעת שזה לא ילך למרות שאני תוהה מה הפחיד אותי יותר אז ההבנה שהמקצוע לא מתאים לי, כלומר תואר ראשון שאין בו שום יתרון משמעותי, המחשבה שעלתה בראשי לגבי זה שאין שום סיכוי שאמשיך לתואר שני. המחשבה הזאת, ניקרה בראשי כבר בשבוע השלישי ללימודים בערך. אני פשוט מנסה להבין אם איבדתי את היכולת ללמוד ולהתרכז? בעיית הראיה שהניתוח פתר רק חלקית (לא לא יעזור לי להרכיב משקפיים לצערי) שתאלץ אותי לשבת דבוקה למרצה (בעייתי ומקשה על הרצון שלי לנמנמם, לרייר ולהתעסק באייפון), בעיה שמלחיצה אותי מאוד אגב. 

ובאותו עניין (לא מתחילים משפט בו', תתביישי לך) אני חושבת על זה שאני משתמשת יותר מדי בתיאור הזה- זה מלחיץ אותי, כשבפועל זה משפט שצריך לשמש רק כשאני מרגישה שמשהו באמת  מכניס אותי לחרדה ולא כשחסרה לי קצת אמונה ביכולות שלי. 

בכל מקרה, ישנם דברים נוספים שמלחיצים אותי בחזרה ללימודים האקדמאיים- עצם העובדה שבפעם הראשונה הכל התפקשש, שהייתי צריכה ניתוח שיפקח לי את העיניים, שרק אחרי זה למדתי לא ללכת אחרי העדר, שאין לי מושג איך כותבים עבודה אקדמאית וכשניגשתי לכתוב אחת כזאת לבד (בזוג זה היה הרבה יותר פשוט וגם דובר על עבודה סתמית לחלוטין) נכנסתי לכזה לחץ (כן, זה הלחיץ אותי באמת!) שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי, שאולי אני אגלה שאין מקצוע שבאמת מתאים לי על אף הנטיות שלי לכיוונים מסוימים, איך לעזאזל מצליחים לנהל מערכת יחסים כשיש כזאת כמות של שעות לימודים בשבוע? מה יהיה ההבדל הפעם, מבחינת יכולת הריכוז שלי? נכון, שהלימודים אז לא עניינו אותי בכלל גם מוסד הלימודים שלמדתי בו לא הצטיין בזה במיוחד והייתי עדה לכמה דברים שהרתיחו אותי במיוחד (הערות גזעניות כאלה ואחרות). הרגשתי כאילו יש לי הפרעת קשב וריכוז, הרגשתי שאני לא מכירה את עצמי שם ובעיקר לא מצאתי את המקום שלי, מה שהיה הכי גרוע מכל הדברים. התחושה הזאת שאת לא מתחברת לעצמך ושאת עושה דברים בניגוד לרצונך היא תחושה נוראית. קצת כמו העובדה שנשארתי בעבודה הזאת למרות שמבחינתי הייתי עוזבת כבר באמצע החודש הנוכחי, אבל אין לי ברירה כי אני צריכה את הכסף ולמרות תחושת הפוטנציאל הלא ממומש בעבודה הזאת והכסף הלא מספק, התחשבו בי כל כך הרבה שאני רק צריכה לשתוק ולחייך. כשהיו לי התקפי כאבים קשים תמיד שלחו אותי הביתה בלי שאלות מיותרות, לא נכנסו איתי עמוק לבירור פשר ימי המחלה, קיבלתי המלצות לטיפולים רפואיים אפילו וניסו לפרגן כמה שהם יכלו, חבל רק שהשלפוחית שלי זרמה איתם פחות ואני  מרגישה שלא התקדמתי מספיק מבחינת ההחלמה בתקופה הזאת אבל מצד שני- כמה זה מספיק באמת? עשיתי את המקסימום, דברים השתפרו וימשיכו להשתפר, גם אם זה עלה לי בממון רב.

אני מאחלת לעצמי שהשנה הזאת תהיה טובה יותר, שלא אחזור לבכי התמרורים שהדגיש את יום הולדתי לפני שנתיים, שהתחלף לסירוגין בהקאה על המדרכה באמצע כביש מהיר והמשפט שחזר על עצמו "למה זה קרה לי, למה, אני לא יכולה יותר אני עייפה", בכי שהשאיר את כולם קצת פעורי פה, כי הוא הגיע אחרי ערב נהדר עם כל מי שאני אוהבת, מה שרק העלה עוד יותר את הכאב (גם הפיזי) וחוסר ההבנה. 

אז אמנם הייתי רוצה שכל הבעיות ייפתרו ביחד ובדקות ספורות, כשהבנתי שזה לא הולך לקרות, המסע הפך להיות קל יותר מבחינתי. 

מסע שהתחיל לפני שלוש שנים ועדיין לא נגמר, אבל אני מנסה לראות את הסוף ולא מצליחה.

היום אני מבינה יותר, שלפעמים הגוף מאותת לנו סימנים אחרים, נכון גם שאחת המטפלות שהייתה לי בעבר צדקה כשאמרה שהמתח הזה יגרום רק לדברים מיותרים. צודק בזה גם הגבר שלצידי, למזלי הוא צודק יותר ממה שהוא טועה (משפט שלא ייאמר בפניו בחיים, אבל כל עוד יש עדות כתובה יש לזה תוקף משפטי:) ). 

אני יודעת שאם לא מנסים לא מצליחים, אני רק מפחדת מכל הכשלונות, למרות שהייתי בתהומות כל כך עמוקים שכשהצלחתי לצאת מהם לא הודעתי לאף אחד ולא צרחתי "היי תסתכלו עליי, עדיין מתפקדת ועוד מצליחה לעזור לאחרים", מה שנקרא "אכלתי כל כך הרבה חרא ואין לכם מושג", מה לעשות לא חסרים אנשים בחיי שחזקים במשפטים האלה, הנטייה הזאת להעצים כל חוויה כדי שכולם ילטפו לך את הראש, אני מעדיפה להתבכיין פה בישרא או לחברה הכי טובה, שתי האופציות הרבה יותר ידידותיות מאשר ליטופים מזויפים על הראש, אני לא סתם זורקת הערות ציניות אבל אין טעם לרכל או למצות את הכל בפוסט אחד:).

אין ספק שהצורך להוציא את כל מה שכואב הוא ממש חשוב, אבל גם את זה צריך לדעת לעשות, כך שזה לא יעיק על הסובבים אותך (דברים שקרו לי בתחילת הדרך כשעוד הייתי "צעירה" בתחום רצפת האגן), שיצא מזה משהו טוב ושתרגישי הקלה. בכלל מכל המלצותיי לנשים הסובלות מבעיה כזאת- וסטיבוליטיס, Interstitial Cystitis, וגניזמוס ועוד- כל כך חשוב לשתף ולהבין אחת את השניה, חבל שאין מספיק קבוצות תמיכה בתחום, בארץ אנחנו תמיד מפגרים בדברים האלה, אין מה לעשות. יותר מזה, חשוב מאוד ללכת לטיפול נפשי וכל מי שינסה להחדיר לראשך ש"סתם" יש לך בעיה, או שאת בעצמך תחדירי לעצמך את החשיבה שזה תקין שלא תרצי לקום בבוקר מהמיטה ושמעכשיו אין לך שום צורך באינטימיות, כי מי צריך את זה בכלל, שזה בסדר שחלק מסוים מגופך סובל נורא ושזה משפיע על כל מי שאת ומה שאת- אז לא, זה לא בסדר, זה לא אמור להיות כך, ניתן לטפל וחשוב לדבר על כך עם איש מקצוע ולהתייעץ, אף פעם אי אפשר לדעת ממה הבעיות נובעות ואין טעם סתם "לאכול סרטים" ולהרגיש רע עם עצמך בלי סיבה. 

פשוט כי מגיע לנו יותר.

אז אולי כדאי לסיים את הפוסט הזה בברכת החלמה מהירה, או יותר טוב, שיפור מהיר, כי ההחלמה קצת יותר איטית. 

אמנם מוקדם מדי לאיחולי שנה טובה, אבל הלוואי והשנה הזאת תביא איתה לתפנית חיובית והלוואי והמודעות תגדל ודברים ייפתרו.

אמן.

תחושת תקווה הזויה אופפת אותי לאחרונה, אתמול קיבלתי סיסמה לאתר של מוסד הלימודים החדש.

אמנם הלימודים מתחילים רק בסוף אוקטובר, אבל דווקא היום, ה1 לספטמבר נחתה ההרגשה הזאת.

איזו תחושה מוזרה, ברגע שפתחתי את האתר האישי, נתקפתי בהלה פתאומית וסגרתי אותו מהר.

אז אני עומדת לפצוח בפרק חדש, משהו שרציתי כל כך בשביל עצמי, משהו שהסברתי פעמים באוזני רבים, החפירה המייגעת על המונח "הגשמה עצמית".

הפחד הכי גדול שלי הוא שזה יתסכל אותי כמו שקרה לי בסמסטר ההוא באונ' ההיא שלא נזכיר את שמה, שבה סבלתי רבות. סבלתי מהמוסד עצמו, מהפלאשבק שתקף אותי ביום הראשון שם, בזה שאני חזקה כמו שור ועקשנית כמו פרד, ניסיתי לא לשחרר ולהתעקש, אבל כבר אחרי חודש שם ידעתי שלא המקצוע הוא מה שרציתי ושהכיוון הכללי שלי לא היה נכון ושאולי הייתי צריכה לדעת ללכת עם הלב. בעיקר היה חשוב להבין שכשיש רצון שבוער חזק בפנים, אסור לכבות אותו.

יש משפט אחד של אמא של חברה נורא קרובה אלי, שנאמר במקרה עליי, כשלא הייתי שם, "משום מה", היא אמרה "אפשר להריח את תחושת הנחיתות ממנה". 

אז רק אסביר ואומר שאני מאוד אוהבת את האישה היקרה הזאת וכאב לי לשמוע את המשפט, אבל הוא כל כך נכון.

תמיד נתתי לדברים חיצוניים ולהגדרות להשפיע עליי, יש לי דימוי עצמי גבוה ואני משתדלת לשדר ביטחון עצמי, אבל עמוק בפנים אני יודעת שאם אין למשפחה שלי את הגב הכלכלי ויש קשיים בפרנסה, אני פחות טובה מאחרים, כן עוד מעט אהיה בת 25 ועדיין לא הצלחתי להשתחרר מהדימוי הזה.

מעבר לזה, מקור תחושת הנחיתות קשור לישירות לנושא היהדות שתמיד מבעבע אצלי, רק מחכה להתפרץ ליום שבו מישהו יזכיר את המילה חתונה או גיור ומשום מה בתקופה האחרונה מזכירים לי כל יום את המילה חתונה. 

אז כן, ברור שהייתי רוצה להתחתן, אני לא צריכה שיזכירו לי כמה זמן בן זוגי ואני ביחד, אני לא צריכה שילחצו לי על הכפתור ה"לעלות שלב, נו קדימה, איזה כיף להתחתן ולהישאר לגור בבית". לא אשקר כשאגיד שכשמישהו קרוב או רחוק (זה לא משנה בעצם, אולי רק ברמות הכמיהה) מתחתן, אני מרגישה צביטה קטנה בלב, כי אני רוצה את כל הדברים הללו אבל מפחדת שלא אוכל לקבל אותם בשלמותם ואז בחופה (וחשוב להדגיש בכל חופה) הדמעות זולגות, משמחה עבור בני הזוג ובעיקר בגלל הרצונות שלי שאני מנסה לרסן עמוק בפנים.

הסיבה לכך היא שיש שני מכשולים גדולים שמעיבים על הכל - הכסף והיהדות, המחשבה על זה שאימי לא תהיה איתי מתחת לחופה, או המחשבה הגרועה יותר שכלל לא יתנו לי להתחתן בחופה משום שאני לא יהודיה מספיק והגיור שלי לא תקף מספיק... לא סתם היה לי סיוט לפני יומיים ושם היו אלמנטים שנקשרו לי בראש לחתונה בחו"ל במועצה מקומית כלשהי, בניין עיריה ואיכשהו הכל התקשר לי לאיזה מיני מרקט זול (תחושת נחיתות, כבר אמרתי?) 

אז "איכשהו" גלשתי מנושא של הגשמה עצמית לפחדים העמוקים שלי, תכונת אופי מטרידה של אדם שנאבק בין הרציונל לרגש. 

הייתי רוצה לקבל בקבוק קטן של אומץ, כי יש ימים בהם אני מרגישה כמו האריה הפחדן מארץ עוץ ורק להאמין בכל מה שאומרים לי, כן הכל יהיה בסדר, כן הכל יכאב פחות וירגע, כי יש דברים שמסתדרים מטבעם, ככה אומרים.

כי מגיע לנו להיות מאושרים, ככה אומרים.

כי יש לנו אהבה גדולה, 

כי יש לנו פוטנציאל גדול, כי אנחנו חזקים.

עוד לא הספקתי למצות כל הקלישאות, אבל אלה המרכזיות בעיניי... 

רק בקבוק קטן של אומץ זה הכל:)

http://www.youtube.com/watch?v=XQWJFRocJE4