"אם לא הייתי מכירה את שניכם ביחד בחיים לא הייתי חושבת שאתם אחים" סיפרה לי המושבניקית לפני כמה ימים, "ורק שתדעי הוא ממש אוהב ומעריץ אותך, רק חבל שהוא לא מראה את זה מספיק". עד כמה מוזר לשבת מול אחיך, שאף פעם לא הרגיש כמו אחיך במידה מספקת ודווקא עכשיו כשהוא כל כך צריך אהב הוא תופס מרחק כי הוא חושב שהוא לא ראוי מספיק או איזה שקר אחר, שאף אחד לא גאה בו כי הוא לא "מוצלח" לפי דבריו. בולשיט, כשהוא חזר לארץ סיפרתי לכולם שהוא מגיע, אבל הוא אף פעם לא התאמץ מספיק וגם אחרי שעשינו שיחת "נפש" הרגשתי ריקה מתמיד ולא ידעתי לאן לדחוף את עצמי, כי לצערי אני זוכרת רק את הבעיטות בבטן ואת המשפטים בסגנון "מה כבר עברת שפספסתי? את הגיור? דיברתי איתך כל יום את לא זוכרת?"..לא דיברתי עם אף אחד בתקופה הזאת, בטח לא איתך, כי הייתי עסוקה בלהתמרמר ולנבוח על זה שלא נולדתי מראש כחלק מעם הסגולה ושזה אוכל לי את הלב ואני אוכלת לכולם את הכבד עם כפית.
אני לא יודעת למה, אתה לא בחרת לראות את החלק הזה שבו היה לי קשה ובחרת להתמקד רק בזה שאני קיבלתי יותר, כרגיל וכששאלתי אותך אם אתה חושב שאתה צריך להמשיך להאשים אותי בזה שקיבלתי יותר ממך וזה לא בשליטתי אז הסתכלת על כוס הקפה הריקה ואז על המנורה ואחר אל עבר האופק, לא משנה לאן רק לא לתוך העיניים שלי. אני מהווה איום, אני יודעת ואתה אוהב אותי אהבה מוזרה גם את זה אני יודעת, שואף לאהוב אותי חזק ונבהל כי הקנאה אוכלת אותך בפנים, אמא לא חושבת שאני מוצלחת יותר, אמא חושבת שאני עצמאית יותר ממך ואתה מבוגר ממני ב13 שנים. אתה פגיע יותר ואני תוקפנית יותר. לא, אתה ממורמר יותר ואני לא יודעת איך לאכול אותך. למה לא באת אליי חשוף לגמרי? בשביל מה כל ההגנות האלה?כל כך רציתי לאהוב אותך כמו שאתה באמת אבל אף פעם לא הבנתי מי אתה באמת. כשסיפרת לי על הרעיון שלך לעסק, שהוא רעיון מדהים באמת, דאגת להתמרמר על זה שלא נולדנו עם כפית זהב בפה ושלא היה לנו כסף ושלך היה הרבה פחות ממה שהיה לי, אני יודעת את זה לא היית צריך ללחוץ על הכפתור הזה שוב, לך חרא יותר. כששאלת אותי מה אני עושה בטיפול הפסיכולוגי טרחת להזכיר שוב עד כמה אתה לא מאמין בזה והדבר היחיד שעובר לי בראש כשאני מקשיבה לך הוא שיש לך בעיה שדורשת תרופה. אני בן אדם נוראי? אני לא יודעת, כבר אמרתי לך פעם שהאדם היחיד שיאהב אותך באמת בצורה בונה כל עוד לא מצאת את אהבת חייך הוא בן משפחה קרוב או האחות היחידה שיש לך וזאת אני.
זה בסדר, אני לא אתקוף כל הזמן, רק תן לי עוד קצת זמן, אולי אהיה סבלנית יותר ואבין שלעולם לא תהיה לי לאח גדול למרות הפרש השנים ושאצטרך לספוג את זה ולאהוב אותך ככה, אני יודעת שזה מגיע לך, אבל זה קורע אותי מבפנים.
ובהקשר של שחרור קיטור. הגיע הזמן שנעבור לדירה משלנו, ההערות מתחילות להיות מעצבנות, עד כמה שאני אוהב את חמותי לעתיד (הערות על שמלת הכלה שלי, על זה ש"אני לא מבינה בזה" ההבלגה הלא נגמרת שלי ומצד שני הנתינה האין סופית שלה.היא באמת אין סופית, הלוואי ואהיה חמות כזאת טובה, מינוס ההערות כמובן).
אני מתה מכאבים בזמן האחרון, לא יודעת לשים את האצבע על מה שמתרחש, איפה התקווה שלי? זאת הולכת להיות שנה מלאה בשינויים, איך בא לי להגיד שהם יהיו מעולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סרנדיפיטי
