אני רוצה לקנות את הדיסק החדש של אביתר בנאי. המילה "חדש" עדיין תקפה גם לאחר שעוברת שנה וחצי? מעניין. נו, החלטתי שעובדת היותו, כך אומרים, פחות טוב מהשניים האחרים, לא תמנע ממני להכיר שירים נוספים של אביתר. רק אני יכולה לסרב לקנות דיסק של הזמר הכי אהוב עליי, אה? בעצם לא רק אני. גם אני. שמעתי את פתיחות שירי "עומד על נייר" באתר שלו, והוא שר שם. שזה די ברור ומובן מאליו, אבל בדיוק - מובן מאליו, לא צריך לקחת דברים ככה, זה שהוא שר יספיק כדי שאהנה. ואף פעם לא שמעתי לראשונה אלבום של אביתר בסתיו או בחורף, אז - אה-הא! סיבה מספיק טובה.

רציתי לכתוב שורה ונוצרה לי פסקה. בשורה ההיא היו אמורים להיות שמות של דיסקים נוספים שאני רוצה לקנות, כדי שלא אשכח וסתם כדי שיהיה כתוב במקום כלשהו: "התעוררות" של שם טוב לוי, "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטשה. וגם נגן אמפישלוש, כדי שאוכל לשמוע את כל האלבומים האלה בלי לסחוב איתי את הדיסקמן הכבד, שלא לדבר על כך שאין לו מקום אצלי בתיק ושאם הוא ירטב בגשם הלכה לה כל המוזיקה שלי, ושהוא מסורבל, והרבה סיבות. ואני אוהבת אותו. גם את זה חשוב לציין.

אם כבר דברים שאני רוצה (איזה מעבר פסקאות בלתי זורם, ממש כמו בעבודה באנגלית; רק ששם מורידים על זה נקודות וכאן לא. נקווה בשבילי שגם שם לא, חוץ מזה שיש לי נטייה להיות ביקורתית מדי כלפי דברים שאני כותבת או מגישה אז מי יודע. מצחיק, אם לא אגיש את העבודה לא יורידו לי נקודות על זרימה. ונראה שזה מה שעומד לקרות, בהתחשב בכך שהחלון הפתוח הנוסף ובו העבודה נזנח כרגע, וכמה שטויות לא קשורות אני כותבת, בחזרה-), מתחשק לי להחליף עיצוב. אחרי כמעט שנה אני מאמינה שמותר לגוון. למישהו יש רעיונות, רצוי בגוונים בהירים יותר?

...וזה מזכיר לי (אם אסביר איך רק יווצר עוד בלאגן) שפסטיבל הפסנתר עתיד להתקיים בראשון עד השלושה בנובמבר. ויפיי! סוזן דלל הוא המקום המושלם להופעות, פסנתר הוא כלי הנגינה המושלם להופעות, ויש אביתר בנאי! ומתי כספי ויוני רכטר ואפילו אפרת בן צור, רק שהיא מופיעה עם עוד שבע נשים לציון שמונה שנים לפסטיבל, שזה פחות כיף. כרגע הבעיות המרכזיות שעומדות בפניי עקב שעת ההופעה, 22:45, הן: מחסור בתחבורה ומחסור בשעות שינה, ועודף באמא שלא מרוצה מחסרונן של הנ"ל. נו טוב. דברים בדרך-כלל מסתדרים לטובה.

לסיום, הפעם בלי קשר ממשי - ללכת לקנות עיתון כשהשמיים מעוננים וקודרים זה רעיון נהדר. באמת. מזמן לא חייכתי ככה. חוץ מביום ראשון עם הגשם הראשון ואתמול כשחן ואני צפינו בפספוסים של ארץ נהדרת, וכשחשבתי על הסיפור של גל, וגם באחת מעשרות הפעמים בהן נתקלתי בפרק של חברים השבוע, ועכשיו. This is the winter of my smiles? בעצם, לא winter, אלא season, אני מחייכת בכל החורפים. ועדיין לא חורף! איזה קטע. הסתיו נחמד מאוד. (: