אוך אוך אוך. נשבעת שמתחשק לי למחוק את הקוקיז כדי שהכתובת לא תופיע בשורת הכתובות בפדפן, לחסום את כולם במסנג'ר, לא לחזור לשם לעולם אפילו שהבטחתי. ובכלל הם לא עשו כלום, רק הבינו אותי לא נכון וגם לזה הוסיפו בהצלחה. ואולי כן הבינו ואני לא הבנתי את ה'כואב' שלהם, אולי הכאב הוא על שעזבתי ולא על המילים שאמרתי, ואז אני צריכה להרגיש ממש טוב. ואולי התכוונתי להכל כמו שכתבתי, יותר גרוע בעצם, ומלכתחילה ידעתי שאין לנו שפה משותפת ושאני נמצאת בעולם אחר ולכן עזבתי.

ואת, אמא, מה אני אמורה לומר לך. שבאופן כללי את צודקת אבל הבעיה היא בחינוך? איך אני יכולה לבקר את החינוך שלי. אני יכולה, כמובן שאני יכולה, זה פשוט שהמוח אומר שאפשר לעשות דברים כמו שצריך ויכול להיות קשר שטוב לשני הצדדים וכל הבעיה פה היא בי, והיא פסיכולוגית, אבל במבחן השטח זה לא עובד. ככה יצא אמא, זה מה שגדלתי להיות. כל השנים קיבלת את ההצלחות והמילים הטובות ושום בעיות שהן, אף פעם בחיים, ממש ילדה שכל אמא הייתה רוצה.

...אבל קשר אין, והילדה בחיים לא תדבר איתך על משהו מעבר לתוכניות טלוויזיה וכאלה, כי בכל פעם ששיחות רק מתקרבות לתחומים עמוקים יותר, רציניים יותר, משהו שמנסה להניח את קצה קצות האצבעות בתוך הלבד שלה שהיא כל כך התרגלה אליו - היא לא יכולה, פשוט לא יכולה.

...

כתבתי עוד, אבל במחשבה שנייה החלטתי שזה מספיק. גם ככה אני לא אוהבת את עצמי שכאן.

-

עריכה 22:44:

היי, מי היה מאמין שכתיבה כמעט-לא-מצונזרת יכולה לשחרר ככה. הכל טוב, הכל טוב.