לפתע כל אותם מושגים רחוקים וסיפורים של אחרים מתקרבים לעברי בקצב מסחרר. הלוואי שאצליח לתפוס, הלוואי שאצליח לשמור, הלוואי שלא אעשה טעויות מטומטמות.

תיקון: הלוואי שכן אעשה טעויות. אפילו מטומטמות.

(

סיפור מלפני כמה לילות: קראתי את המחברת הישנה, זו שנהגתי לכתוב בה הגיגים מדי פעם בפעם כשלא היה למי לכתוב. היא העציבה אותי, ואני לא בטוחה אם בגלל הכתיבה של עצמי-הצעירה-יותר, שהייתה ללא ספק טובה פחות, או בגלל הרגש שעלה ממנה, שהיה ללא ספק חזק יותר. אחרי שסיימתי לחפש בכל פינות העמודים, הכנסתי אותה בחזרה למגירה והגעתי למסקנה שכדאי להתחיל לקרוא שוב את קפקא לקראת המתכונת הקרבה בספרות. דף אחד הספיק לי. העמוד הראשון של הספר, שדווקא הצלחתי לקרוא בלי יותר מדי קשיים בתחילת השנה, כמעט ויצר סדקים בשמחה האהובה שלי. זו שכבר הפסקתי לספור כמה שבועות אני מצליחה לשמור עליה. ספרים מצליחים להשפיע עלי ככה? משהו מצליח להשפיע עלי ככה? ממתי? זה סימן טוב או רע?

והנה, הייאוש של יוזף ק' חלחל אלי. ומה אפשר לעשות כשעצובים בשתיים בלילה.

פתאום - באמת משום מקום - נזכרתי בבדיחה המצחיקה שברית ואני ניסינו להיזכר בה זמן-מה לפני כן. "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים [...] בורות רבים בורות רבים בורות רבים". היא לא כל-כך מצחיקה כשכותבים אותה כאן, בעיקר כשכותבים רק את הפאנץ' ליין שלה, מה גם שבלי תנועות והבעות של אדם אחד יחיד ומיוחד זה לא באמת זה. אבל באותו לילה הבדיחה הזאת הגיעה אלי בכזאת הפתעה, שהתחלתי לצחקק באופן בלתי נשלט. ככה, בחושך, בשתיים בלילה. ואז נרדמתי שמחה וטובת לב.

הסוף.

)