אני מתחילה לחשוב שתקופות המבחנים עדיפות.

בימים רגילים הייתי אומרת: בשביל מה את נשארת ערה עד מאוחר? מחר תהיי עייפה, וחבל. ממילא לא עשית דבר בשעתיים האחרונות. והכל תמיד נראה טוב יותר בבוקר. לכי לישון.

לפני שבועיים, אפילו שבוע, הייתי אומרת: כמה טוב שיש לך הזדמנות לחוות את הלילה בלי רגשות אשם. ציפית לזה. השינה יכולה לחכות.

והנה, הגיעו ימי מנוחה, מעטים אך ממשיים, ו... אין כלום. הבקרים והלילות זהים וחסרים. ללכת לישון? הרי לא אצליח להירדם, אז בשביל מה? להישאר ערה? שוב - בשביל מה? (בשביל מי?) אני מוצאתי את עצמי מייחלת להפחתת מספר השעות ביממה, או לפחות להרחבת אחר-הצהריים, שתמיד מספק תעסוקה. שיממון. וכבר אין לי שירי משוררים. לו רק הייתי מצליחה לקרוא שוב סיפורת.

אז מה, לשמוח שנשארו לי פחות משלושה חודשים כאדם חופשי?