אני נמצאת בבית של חברים, בדרך-כלל ביישובים מרוחקים יותר או באזור נחבא של עיר, ומרגישה את זה: אפשר לנשום. לשחרר את האוויר המוחזק, להתרווח. התקרה גבוהה, הקירות לא דוחקים, הדממה מתגנבת דרך החלון וזה נעים. וזה פשוט. ומשהו בי אומר שלא ייתכן שזה המצב השונה, המיוחד. ככה אמור להיות תמיד. לא? לא ככה היינו פעם, לפני שהייתי, לא ככה חיים רוב בני האדם?
ואז אני לא רוצה לחזור הביתה. כי ברור לי שזה לא ככה תמיד, שזה בכלל לא ככה. שבמקום שאמור להיות המפלט שלי, המקלט שלי, אין רגע שקט אחד. ואולי דווקא יש רגע שקט, אבל עצם היותו רגע אחד קצר, אותן חמש שניות יקרות שבין מכונית למכונית, הופך אותו למחניק יותר; כי שקט צריך להיבנות. לעטוף. לאפשר לבית החזה לעלות, לרדת ושוב לעלות, להקיף רצף מחשבות ולא רק שבריר של אחת.
ומתחשק לי - כמה אירוני - מתחשק לי לצעוק, שזה לא בסדר, שגם לי מגיע תנאי החיים הבסיסי כל-כך הזה, שאולי זו הסיבה למודעות העצמית והגופנית המוגברת ולצורך להחזיק את עצמי חזק, לקיפאון, לכל מה שמונע ממני, ואפילו לא משנה את מה, את הכול, ומתחשק לי לצטט, באוזן, בעין, נוקב, רעש, כל כך הרבה רעש, הראש מסתובב והלב -
- אבל אני יודעת שבסוף כל יום אצטרך לחזור הביתה, ושבעצם זה לא באמת משנה, הרי התרגלתי. אז אולי עדיף לא לחשוב על זה בכלל.