הרפובליקה העממית של סין היא דיקטטורה, הרודפת באופן שיטתי אחר קבוצות מסוימות הפועלות בשטחה ומונעת מאזרחיה זכויות אדם בסיסיות. כמו כן, היא מנהלת שלטון כיבוש אלים בטיבט. אסור לשכוח את זה.

ונגיד שדווקא הבחירה בה הובילה ותוביל לשינוי המצב; שהרי כעת עיני העולם כולו נשואות אליה, הנושאים הנ"ל עולים לסדר היום הציבורי והיא נדרשת לשקיפות גדולה מאי פעם - מי מבטיח שזה יעזור? שזה לא רק יבסס את מעמדה כמעצמה? זה עזר בברלין 36'?

אז יודעים מה, בואו נניח לרגע את הצרות הללו בצד. אמרו פעם ש"אין פוליטיקה בספורט", ואולי רצוי לנסות להאמין בכך, גם אם זה דורש עצימת עין. על הדרך נוסיף לרשימת ההתעלמות את זיהום האוויר הכבד השורר בעיר, ואת ההכנות הקדחתניות שאין לדעת על חשבון מי התקיימו. אני מאמינה שעצימת העין הזו לא תהיה קשה בכלל. למעשה, סביר בהחלט להניח ששתי העיניים תהיינה עצומות. אולי גם מכוסות בשמיכה. חמש שעות ההפרש בין שעוננו לבין שעון סין מובילות לקיום המשחקים בין ארבע בבוקר לארבע אחר הצהריים, שעון ישראל; שעות בהן אני נוהגת לישון (במקרה הטוב) או לעבוד (במקרה הרע). דווקא הזדמן לי להיות ערה בחמש החופש, אך היה זה מכיוון שלא הצלחתי להירדם עד לאותה השעה (ברוב הפעמים) או כי התעוררתי באותה השעה (הבוקר, מלטונין ארור!). בכל מקרה - לא מדובר במצב נפשי ומוחי שבו אני מסוגלת ליהנות מצפייה בשידורים.

ונניח שאצפה רק בשידורים המאוחרים ביותר ובשידורים חוזרים, ואתעדכן באינטרנט, והכול בדיעבד, תוך איבוד חווית הצפייה באירועים כשהם מתרחשים, שהיא-היא מהות ההנאה; האם יהיה לי במה להתעדכן? האם יש לכך חשיבות? במהלך מרבית השנה, מדינתנו האהובה נוטה לשכוח מקיומם של ענפי ספורט שאינם כדורגל, כדורסל ומדי פעם גם טניס. על פי סקר שנערך לאחרונה, 76% מהאזרחים לא היו מסוגלים לנקוב באף לא שם אחד של חבר בנבחרת היוצאת לבייג'ינג, ואפילו אני, שעוקבת באדיקות אחר ההכנות פחות או יותר מאז אתונה, לא באמת יודעת אם דניאל קציר (למשל) הוא קלע או שחיין, ובאיזה ענף ספורט מתעמלת דלילה חטואל - סייף או טאקוונדו (ואם כבר - מה זה טאקוונדו. ואיך לעזאזל מאייתים את זה).

אפשר להוסיף ולשאול: האם יש סיכוי למדליה? יותר מאחת?

ומה הטעם במשלחת ללא גל פרידמן?

ואיך דווקא, בצירוף מקרים מופלא, בדיוק-בדיוק בשבועיים האחרונים לחופש היקר שלי?

כל זה נכון. באשר לסעיפים הראשונים: נכון, משמעותי וחמור ביותר. אינני מקלה בכך. לו החליטה ישראל להחרים את המשחקים, לא הייתי מתלוננת לרגע, להפך. לו היה לי פיפל מיטר, לא הייתי צופה בדקת שידורים אחת. כששמה של בייג'ינג יוזכר במקרה בעוד כמה שנים, לא יחלוף בעיניי זיק של חיוך, בדומה למתרחש כאשר השמות "סידני" ו"אתונה" נזרקים לחלל האוויר.

...אך בכל זאת, בניגוד לכל הגיון, אני לא מסוגלת לסיים את הפוסט הזה בלי לכתוב: האולימפיאדה מתחילה מחר (!!!), ואני המאושרת באדם.