Diary

שנים שלא כתבתי... ככה אני תמיד מתחילה את הפוסטים שלי כשאני כותבת אחת לשנה... כאילו שאני צריכה להצדיק בפני מישהו את העובדה שאני משתמשת בבלוג הזה רק לצורך התפרקות. שיהיה.

שנים שלא כתבתי, והנה שוב אני בתקופת מעבר, בבלבלות, אין לי מיקוד, אין לי פוקוס. כמובן שיש את התכניות הגדולות שעשיתי לעצמי לפני שנים ושאני עדיין פועלת על פיהם כיום אך הראש שלי לא כאן.

מסיום הפסיכומטרי לפני שנה, צוק איתן שלא הוסיף לי חוויות נעימות לרזומה, טיסה של חצי שנה לארה"ב לעבוד בעגלות, הנה שוב אני כאן בארץ.

בתקופה משונה כזאת כשהראש עוד לא בפוקוס על מה שצופן העתיד, כשאני אחרת לגמריי ואני חוזרת לחיות את החיים של יסמין הישנה. ולא משתלבת. 

כשלא בא לי לקום בבוקר, לעבוד, להתאמן כמו פעם, לצאת, ללכת לים, לצייר, לאכול ולשתות בריא, כשרק בא לי לשכב במיטה כל היום וכל הלילה למשך חודשים. לוקחת הפסקות קצרות כדי לראות את חבר שלי שמנסה לעזור אבל עסוק כ"כ שאין הרבה מתי. כשכל החיים מעמיסים על כתפיי ואני חושבת שעדיף כבר לא לחיות, אני עדיין מודה כל יום שאני חיה, אני עדיין שמחה שיש לי מטרה בחיים בסופו של דבר, אני אומרת לעצמי שהחיים שלי יפייפים יחסית ואין לי מה להיות בדיכאון ככ. חלק מזה זה בגלל שעליתי קצת במשקל בארה"ב ואני מרגישה קצת לא בגופי שלי. הבחור אמר לי שזה קרה לו כשהוא חזר משם ואולי זה מה שעובר עליי. ואולי זה חלק מזה אבל איך בנאדם יכול להיות 3 חודשים בתקופה של סטופר. של שינה. של חוסר מעש. כאילו אני בטריפ רע כל הזמן הזה ולא מצליחה לצאת ממנו. זה מדכא כי החיים שלי ככ יפים. כולם בריאים תודה לאל, יש לי בית ויש לי משפחה ויש לי חבר שאני אוהבת ויש לי עבודה, וכסף ושאיפות לעתיד. ואני עדיין ככה. זה נוראי. וזה אוכל אותי. ואני לא יודעת מתי אני אצא מזה, אם אצא מזה. אני רוצה לחיות כבר.

מחכה שהתקופה הזאת תעבור