אחרי ששבוע לא ענה. לקחתי את הדברים לידיים. במקרה השמירה שלי החלה ב-4 בבוקר. מה שהשאיר לי רבע שעה להתקלח ולהתארגן, ורבע שעה להגיע לרכבת. עשיתי את זה על אזרחי, ביררתי רכבות. לקחתי איתי מדי ב' בתיק, לכניסה קלה מהכניסה הבעייתית שהרכבת לילה מגיעה רק לשם. יצאתי בלי להודיע, יצאתי על אזרחי, יצאתי מהעיר, נסעתי בתחבורה ציבורית על אזרחי, תכננתי לחזור בשעות שאסור לי, לא ישנתי את השעות שאני חייבת... אם היה קורה לי משהו, הצבא היה נותן לי עונש יותר גרוע מכלא- שהייתי מקבלת אם רק היו תופסים אותי.נסעתי אליו. הלכתי מהרכבת דרך ה-AM-PM הקרוב, ודרך הפארק, אולי הוא קונה משהו, או מתאמן. אבל הוא לא היה שם. למזלי הוא היה בבית. כבר הרצתי לי סנריוס של מה לעשות אם הוא לא שם.
הוא היה מופתע. לקח לו זמן לעכל את זה שהגעתי. הוא היה צריך לדעת. הוא ידע שכל הזמן חשבתי על דרכים לראות אותו. אם רק היה מקשיב, ולא היה נותן לקונכייה להפוך את כל המילים לצלילי רוח, הוא היה יודע. הוא הבין שהיה צריך לנחש.
הוא באמת היה שבור. הוא אמר שאסור לי לראות אותו ככה, אסור לאף אחד, בטח לא לי.
כשבאתי לנשק אותו, הוא עצר בעדי. כל הכעס שהיה לי, כל העצב התפרץ בדמעות שקטות.
ואז הוא הרגיש אותי. את כל מה המשקל שהיה בי כל השבוע. את העצב העמוק, הכאב... לקחתי אותו לריקנות שלי, לתהום שלי. מה שכמה ימים קודם לכן איחלתי שיקרה, שירגיש מה אני מרגישה, שיבין, שייצטער. אבל באותו רגע, כבר לא רציתי שזה יהיה. העיניים שבדרך-כלל משדרות אהבה וסיפוק, העיניים המחייכות חיוך עוצמתי, נהיו עתה עצובות כמו התחושה שאכלה אותי כל השבוע וחלושות. היה בהן כאב רב כל-כך. הוא הרגיש אותי.
הייתה לנו שיחה ארוכה. ידעתי שזה מה שיקרה. מסתבר שבאמת לא רק אני נפגעת. כולם. חברים, אמא שלו.. הוא חשב לבטל את הטיול לגרמניה. הוא היה כל-כך מצטער על זה. אחרי שהכל התבהר. אני סלחתי כמובן, והבנתי. שנינו צריכים ללמוד. אני צריכה ללמוד לא לקחת את זה אישית ולתת לו ספייס כשצריך אותו, והוא צריך ללמוד לתת לי לעזור לו, להבין שאני כבר לא הילדה שרק קיבלה את עזרתו ונתמכה על-ידיו. באותו לילה, הוא לא רק חזר לעצמו, היינו ביחד. היינו אחד. הוא חזר לחיים, וגם אני. כל העצב והיגון התפוגגו כלא היו. הוא לקח אותי לגן-עדן, התעלסנו. אף פעם התחושה לא משתנה. אני כל-פעם נדהמת מחדש לאן זה לוקח אותי. פסגת היקום.
ואילו רק היה נותן לי להתקרב, במקום לחכות שאבוא אליו... אילו רק היה אפשר להסביר לו כשהוא במצב ההוא שאני יכולה לעזור. אילו רק היה בו את הכוח לקבל את זה.
אין סיכוי ללא סיכון. שנינו יודעים זאת. בהתחלה כל-כך חשש שעשיתי את זה. להתפס פה זה כבר לא משחק. זה כבר מעבר לעניין של ההורים ידעו. זה בעצם לברוח מהצבא. אמנם לכמה שעות, אבל על זה אפשר לקבל כלא.
למזלי ברכבת, 2 הכרטיסנים שתפסו אותי על אזרחי הסכימו לא לעשות בעיות כשהראתי להם חוגר, ולמזלי, הכניסה על מדי ב' הייתה חלקה.
מהבוץ הטובעני, לפסגה בלילה אחד. אחרי שבוע של מאבק פנימי. חבל שלא יכולתי לבוא קודם.
כשחטף את חבטת הכאב שלי, הוא קצת אמר דברים שאני יודעת שחוץ מהרצון באותו רגע להגיד אותם אין להם באמת פואנטה או חשיבות משהו טיפשי ממנו קצת השתמע בעדינות שאולי אני לא ראוייה לו. משהו על זה שיותר משאני לא יכולה להפגע ככה (למרות שהוא מבין, סוף סוף יכול לשים עצמו בנעליי) כל-בזמן כי זה יקרה עוד הרבה וככה הוא, והוא לא יודע אם זה יכול להשתנות (משהו שאחר-כך אגב כבר שונה קמעה), גם אם אני אהיה חזקה מספיק לכאוב ככה כל פעם, הוא לא יודע אם הוא יוכל לכאוב את כאבי ככה כל פעם כשאבוא ואטיח בו את העול הזה בפרצוף. שמחתי אז שקלט מה עובר עלי. אם עד עכשיו היה למטה, עכשיו הוא ראה אותי מתחת. זה הרג אותו.
דיברנו כם על האי-סמטריה הזאת בינינו. הובהר לי שהוא אוהב אותי בדיוק כמו שאני אוהבת אותו, והוא יודע עד כמה, ושאנחנו לא מראים את זה באותה צורה (...ראו, מה שקרה, שלא ענה ולא משתף וכו'). על זה שעכשיו אין לו בעיה לשתף ולהפתח, כשאני שם, אבל בטלפון הוא לא מסוגל...
אבל אחרי שהכל צף.
הוא חזר כמה פעמים על העובדה שבאתי. מכולם, רק אני באתי. תמיד אני באה. ורק לי באמת היה איכפת. מה עשיתי, איך הסתכנתי ככה ושאם יקרה משהו זו אשמתו, הוא היה מודאג, ועדיין התקשה לעכל שהסתכנתי ככה. ושהיה צריך לדעת.
כן, הוא היה צריך לדעת.
אבל באתי. הסתכנתי. ולא הצטערתי לרגע. (חששתי ממש שאחרי חצי שעה שם בערך, קיבלתי טלפון מאחד המפקשים, שראה שיצאתי, וכנראה חשב שרק יצאתי לקנות איזה משהו, הוא שאל איפה אני, וישר פחדתי שרוצה לאייש אותי במשהו בזמן הקרוב. עניתי לו באיזור. הוא שאל יאפה. "בים" עניתי. "עם מי?" שאל. "לבד, אני צריכה את השקט שלי, בבקשה... אני רוצה להיות קצת לבד" "טוב, בסדר... ביי". מזל שלא שאלתי מה הוא רוצה. אחרת לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב הכל באמצע ולחזור. מה שהיה עולה הרבה כסף, אבל הזמן היה יכול להיות ריאלי, כי יש גם חוף 8 ק"מ מהבסיס ויותר, שיכולתי לומא שהגעתי עד לשם, מה שהיה נותן לי זמן).
מרגע שהגעתי, הגוף שלי כל הזמן אותת לי לגעת בו, להמשך אליו, לנשק אותו, למלא את פי בו, לאחוז בו, מה לא....
זה תמיד היה כך. מהיום ההוא שנפגשנו לראשונה, הכימייה בבריכה, ועד הפעם שנפגשנו לבדינו שנה לאחר מכן, בפעם הראשונה בכנרת, איך כל הדרך באוטו רק רציתי לגעת בו, להניח את ידי על הירך שלו, ואיך התרגשתי לדעת שהלילה ההוא תהיה הנשיקה הראשונה והמושלמת עליה חלמתי כל-כך הרבה זמן. ואיך היא הייתה פי אלף יותר מתוקה ויותר נעימה. ואיך הלשון הסקרנית והתמימה התמכרה לתחושה הזאת. וריח שהציף אותי ולא נשכח מעולם. ואיך הגוף שלי היה מאוהב בו ואיך הייתי מוכנה לתת את עצמי באותו לילה מתחת לכוכבים, אם זה היה תלוי בי, היינו עושים אהבה, באיזשהו מקום זה היה פותר לי הרבה בעיות אבל גם יוצר הרבה. זה לא היה טוב למאבק העתידי עם ההורים, זה היה יכול להיות נקודת חולשה רצינית לעומת עכשיו, המילים שלו אז, הם קלף חזק מאוד. הוא אף פעם לא רצה לנצל אותי. היום זה ברור, פעם אנשים שלא הרגישו את הכימיה הזאת (אף אחד) יכלו רק להאמין לי באהבה התמימה או לחשוב שזה סיפור רע מאוד.
ואיך עד היום, כל פעם שאני רואה אותו, אני מתמגנטת אליו.
כשהייתי עם האקס, היה לי כל-כך קשה להפגש עם האחד. גן-עדן היה גם גיהנום, הייתי חצויה. אני בטוחה שהוא הרגיש את זה.
היום הכל קל יותר מהבחינה הזאת. ליבי שלם ואוהב יותר מאי-פעם. ואני שלמה ממש עם ההחלטה. היום זה לא רק מקרה או שניים, זה עבר, מלחמה שלמה, זכרונות חלומיים, דברים נפלאים שקרו רק אצלנו בעולם, העולם הפרטי שלנו, ההווה, הנפלא והלא יאומן, והעתיד, העתיד שאני רק חולמת להפוך להווה.
ברור שבאתי. ברור. כל-כך שמחתי שחזר לעצמו. שיכול היה לצחוק שוב, לחייך את החיוך המקסים שכל-כך כובש אותי ומשמח.
אני כל-כך גאה בו שהוא מסוגל ללמוד בלילות שאני ישנה אצלו, כשיכול פשוט לבוא ולעטוף אותי. אני מחכה בקוצר רוח לספטמבר. לזמן הארוך ביותר שיצא לנו לבלות יחד עד אז. סוף סוף. ועד אז, אני לא מפסיקה לחשוב מה לעשות עם ההורים. איך להגיד להם. אם רק היה יכול לבוא איתי דרומה, ולהגיד להם הכל, ושאני אשב שם ואתמוך. ושלא אתקע לבדם במלחמה הזאת. זה חייב להגמר. זה חייב.
אני מאמינה שבספטמבר גם אחורר את הטבור. מחכה כבר לסיים צבא ולעשות ליפ-רינג ועוד הרבה חורים באזניים. ושנה הבאה את הקעקוע.
אני כל-כך מחכה לספטמבר. לעשות אהבה מתחת לכוכבים, לסרק את שיערו עם אצבעותי.
אני שמה לב שאני כותבת הרבה כמה הוא מדהים בעיניי, כמה הוא מושך, כמה הוא סקסי ויפייפה, והריחות והטעמים.... האהבה שלי הוא כל-כך חכם, ואוהב ידע, ואינטיליגנט, ועם כל הפיתויים, מסוגל לשבת וללמוד ולהצליח. אבל זה כל-כך ברור שאין מה לדבר על זה.
זה הוא, המיינד, המוח שלו שאני אוהבת יותר מכל, מי שהוא. מה שהוא. מה שהוא מייצג. מה שהוא חושב. איך שמנתח דברים, ואיך הוא אדם הגיוני מאין כמוהו, וריאלי, וצודק. מה שהוא אוהב ומה שהוא שונא. זה הוא. וכל זה פשוט מתבטא אצלי במה שניכר לעין שאני יכולה לתאר. מספיק קשה לי לתאר איך אני מרגישה כלפיי כל זה, כלפי החושים- הטעמים, הריחות, המגע, ואיך שהוא נראה בעיניי. לתאר את מה שיש לי כלפי הוא עצמו, ומה שמייחד אותו... אני לא מאמינה שני מסוגלת ואם כן...אני לא מאמינה שמישהו יכול להבין, לא אותנו, ולא את התחושה הזאת, אחד כלפי השני. אז לא אתחיל. זה כל-כך ברור. רק צריך לראות. זה חד משמעי, ושקוף, ו*נכון* אבל לנו, זה כנראה אחד הדברים ששייכים רק לעולם שלנו, זרים לכל אדם, לכן אף אחד לא יבין. ולכן יהיה קשה להסכים.
אבל אין דבר יותר נכון. ממני וממנו.
אני כותבת כל-כך הרבה על התחושות.... זה פשוט הצורך הזה, להוציא מה שאני חושבת. ואני חושבת עליו כל הזמן. כל רגע מלא בעבר ובעתיד, מדמיינת את הדברים שעלינו לעשות, העולמות שיש לנו לראות ביחד, הדברים ללמוד והחוויות לחוות. והעבר, כל הסיכונים, כל המפגשים, התשוקה, האהבה.
אילו רק היה אפשר לתאר במילים. הייתי מוכיחה שאין בעולם אהבה כזאת. לאף אחד.
Dany
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Daenerys