Fire and Blood

There is no good or evil in this world, only different minds. One's good is someone else's evil, and right and wrong are subjective terms. It's what makes us strong a race and a productive one, and yet what makes us weak and vulnerable and self-destructive.

People say one should learn how to deal with problems and face them. Recently however, I've learnt that escaping and avoiding them problems is not always a bad call. There are wars I don't mean to fight. Why should I fight wars I cannot win?

Family, Duty, Honour… those were never my words, only Fire and Blood.

I'm facing a point in life that I'd once choose to handle by leaving this world, ending my life, ending my wars, my suffering, my guilt and all the wrongs I might've committed.

I'm wiser today. Wrongs I have committed but those for which I am blamed are not the ones. I've always feared those who had no conscience at all; crazy people and awful. Today I know why. Those who have no conscience will do whatever good for themselves, and those who stand in their way would be pushed aside in whatever fashion that comes handy. Are those lucky for being able to do so, suppressing emotion to a frozen waste until they're to serve a meriting purpose? Or is it rather sad, worthy of mercy and pity?

I suppose thoughts on the matter are various, as often as various thoughts on matters can be. What I do know however, is that I am no different.

I've long accepted the fact that it's in the human nature to be egocentric. And I have things in life I want to gain. Gaining requires sacrificing and often risking. I've made that risk once in the past, willing to sacrifice hell of a lot, and so I am ready to do it again.

I was ready to be ditched by all those who claim to love me so I can stay with the one who loves me the most.

But it is no secret I have failed them all, not once nor twice. I am expected to give warmth that I don't have in me, complete duties I cannot fulfill and tell truth that is too harsh and destructive and painful for that kin. I am asked to apologize for deeds that mean no apology, for I have purposely served my own, and sacrifices were made. I am expected to take responsibility, and I do.

Though it's hard to understand, I am not evil, and neither are my deeds. They are mere self-serving and those who are not myself suffer out of some of my acts if standing in my way. Therefore I cannot have their love and deserve it even less. As a matter of fact, their love to me only pains me, and so- it pains them, probably more.

It is not possible to have me do things out of will if I don't have it in me. One can't choose what feelings to possess towards what.

I cannot describe how much it pains me to hurt those who love me, and yet it pains me a thousand fold more, when those who love me hurt me.

That is why I must leave. The good that's in me to give, does not answer the requirements and expectations out of me.

I know it's hard to live out there, without people to love me truly and for long, but I don't have enough in me to purchase such love. I dearly respect anyone who holds any fashion of love towards me, for I am not easy to like, not to mention love. I have many sides in me that most would view as flaws of the worst kind. As for love, I have love only for myself, and anything that is part of me.

This is why my banishment is so painful, family will always be a part of me, with or without me wanting it, and yet their love for me is too painful for me to keep.

With all due respect, I choose to leave.

If I could ease their pain by taking their love for me away from them, I would, but family can't be chosen.

I know that within their hearts, within their motherly and fatherly love, they cry for I've made them pain more than any parent should.

I am not a daughter a parent should ever desire, I've failed as a daughter, but then again, that's never been a purpose of mine. My parents only failed making it one, but they stood no chance in the first place. I am what I am what I was meant to be, and the world holds all kinds of people, some worse and some better.

Many should consider me of the worst kind; I however think myself better.

קמתי בבוקר לאחר שלא הצלחתי להרדם כל הלילה. רציתי למשוך עוד זמן במיטה, ואז הבנתי שזה לא באמת מה שישנה והחלטתי לקום.

נותרו 3 עוגיות תמרים מתוכן 2 טובות. אכלתי את הלא טובה וארזתי בשקית אחת טובה יחד עם מעדן השוקולד הבלגי האחרון. נסעתי לבסיס, ובדרך חשבתי על העוגייה הטובה שמחכה לי.

כשהגעתי, הבחנתי בשקית הקרועה שהייתה ריקה מתוכן. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כמה מתסכל.

חשבתי על הקינדר בואנו שמחכה לי בבית שאוכל לאכול במקום, אבל הייתי רעבה מידי והיו אוזני המן. אכלתי הרבה מהן. מילאתי את המכסה הקלורית היומית שלי.

חבל, כי זה אמר שלא יכולתי לאכול מהקינדרבאונו לאחר מכן.

הייתי אמורה לעשות טופס טיולים יוצא ולהפלט כבר מהבסיס. מכיוון שיש לי עוד ציוד שאני צריכה להחזיר, שחלקו נמצא בכלל בביתי הרחוק מאוד, הזמנתי טיסה למחרת כדי שאוכל להביא את הדברים ולהחזירם לבקו"ם.

התברר לי שביום חמישי, היום בו הורידו לי את הפרופיל, היה תחילתם של 48 שעות בהם אני חייבת להספיק
להפלט ולסיים את שירותי. אני לא יודעת איך הם רצו שאעשה זאת, כשסיימתי בחיפה רק אחרי 2, ואם הייתי רוצה להגיע לקריה, הייתי מגיע ב-4 וחצי או 5 אחה"צ (כי זה כולל לחכות לאוטובוס, נסיעה לרכבת, לחכות גם לה ולנסוע לבסיס), מה שאומר שלא היה שם אף אחד שיוכל לעזור לי עד יום ראשון. מכיוון שבראשון ושני היה פורים- לא הייתי יכולה לסיים את טופס הטיולים בכל מקרה, כי הסיכוי שכל האנשים שאני צריכה יהיו שם שואף ל-0. היום היה זה יום רגיל לחלוטין והטופס הזה פשוט סיוט. כל אחד מפנה אותי למישהו אחר שיחתום קודם, אומר לי שכבר יבוא ונעלם לשעתיים- מה שתוקע שורה של אנשים שמוכנים לחתום רק אחריו, ואתו בן-אדם בכלל לא עובד בשעה שאחרי השעתיים בהם נעלם; אנשים בהפסקה של 3 שעות או שרק מגיעים עוד שעה וחצי במקרה הטוב - לא יודעים מתי הם חוזרים אם בכלל במקרה הפחות טוב. גיליתי שיש לנו ספריה בבסיס, כי הייתי צריכה להחתים שם אנשים. מסתבר שיש שם גם אינטרנט.

בשלישות אמרו לי שבגלל שיש לי ציוד להביא מרחוק והשחרור הוא דחוף, אני אלך לבקו"ם ויהיו לי שבועיים להחזיר את הציוד. זאת הייתה פשרה אחרי שרצו לשפוט אותי על זה שלא דאגתי להשתחרר תוך 48 שעות מהזמן בו הורידו לי פרופיל. רצו לשלוח אותי שוב להוריד אותו בחיפה. לבסוף הצליחו לסדר את זה (מה היה נותנים לי, ריתוק?).

רק מה, כשהגעתי לאפסנאות שיחתמו לי, גיליתי שאני צריכה להחזיר להם את כל הציוד. קצין הלוגיסטיקה סרב גם הוא לחתום בגלל אותה הסיבה. ניסיתי להסביר להם את מה שאמרו לי בשלישות, אבל זה עניין להם את השיערות בתחת.

חזרתי לשלישות שאמרו שהבררה היחידה שיש לי היא להביא את הציוד מהבית עד מחר בבוקר ומיד לאחר מכן ללכת לבקו"ם.

מאחר ואין לי כרטיס ערבה יותר עקב הארנק שנגנב והחוסר בזמן להוציא חדש, נאלצתי לטוס – במזל היו טיסות. הצבא לא ממש יודע לארגן נסיעות חינם לחייליו מסתבר. הוא גם חייב לי איזה 300 ש"ח על נסיעות בלי קשר.

על מנת להמנע מהטרטור הזה, ביקשתי מההורים שיעבירו לי את הציוד דרך מישהו שמגיע למרכז, אבל הם התעקשו שאגיע.

למה? אבא מתעצל לחפש את הדברים שלי, אבא מתעצל לסדר אחריו את הבלגן שיווצר מהחיפוש, הם חושבים שזה מטריח לבקש ממישהו שיסחוב איתו (כאילו היה זה במו ידיו או אפילו כבד) לפאקינג טיסה, תיק ששוקל אולי קילו (נעליים ו-2 זוגות מדים). לי זה נראה נורא טריויאלי והרבה פחות מטריח מלבוא כל הדרך וחזרה.

בניתי על האנשים האלו, ואני לא מאמינה שהיו אפילו מחמיצים פנים – או לפחות כך הייתי רוצה להאמין, הייתי עושה זאת עבור כל אחד בערך, זה מעשה טוב ולא מטריח בעליל שעושים חברים או מכרים ע"מ לפתור מטרחה גדולה. הייתי באה לשדה התעופה כמובן בשביל לקחת את הדברים (כדי חס וחלילה לא להטריח אותם בלנסוע 500 מטר שלא בכיוונם), הם רק צריכים להעביר את זה במטוס!!

אבל לא.

חיכיתי שאבא יחזור הבייתה בשעה 4 אחה"צ כדי שיארגן את התיק עם הציוד שאני צריכה בכדי שיגיד אם זה ראה לו מטריח מדי או לא בכלל לבקש. הייתי צריכה לדעת אם זה יוצא לפועל עד 5:30 אחה"צ, ע"מ לבטל טיסה של 7:30 בערב שהייתה מבחינתי מקרה חירום של חוסר ברירה. התקשרתי בשעה 5, לאחר שלא התקשר כשידע שאני מחכה לתשובה. רק אז הוא החל לחפש את הדברים. לאחר שלא היה לו כח למצוא את התיק עבורי, התעקש שאני אבוא. ניסתי למצוא ב-5 דק' שנותרו (מה שהיה נמנע אם היה אומר לי את זה מיד כשהגיע הבייתה) מישהו שיוכל לתת לי תיק להזדכות עליו ושאני אתן לו את שלי בהזדמנות, זה היה חוסך לי הרבה כאב ראש, אבל לא תפסתי אף אחד.

כעסתי על אמא שלא הביאה לי את הציוד למרות שהייתה באותו יום במרכז, כעסתי על אבא שלא טרח להתקשר אלי כשהגיע הבייתה, כעסתי עליו שהתעצל לחפש עבורי את התיק, כעסתי עליו על זה שלא רצה "להטריח", וכעסתי עליו על זה שהוא בכלל לא מבין למה אני עושה סיפור מלבוא הבייתה ולעשות זאת בעצמי.

הגעתי הבייתה ואמא שלי כמובן מצאה את התיק, חשבתי שזה ייקרה, סתם באתי. סתם מניפולציה כדי לראות
אותי.

אני לא ממש מבינה למה. כל מה שהם עושים זה לגרום לי להרגיש רע.

לא ישנתי בלילה, ולא נרדמתי בצהריים ולא במטוס ולא בדרך. תכננתי לרוץ היום ע"מ שאוכל לאכול, כי אני ממש רעבה.

בת"א נשנשתי קצת מהסלק במקרר, ואהובי הביא לי סלט קטן, הוא בא במיוחד מוקדם מהאוניברסיטה כדי להפרד למרות שלא חסר לו מה לעשות.

עדיין הייתי רעבה בבית. בסוף נכנעתי ואכלתי את מה שנשאר מהחסה והמלפפון יחד עם זוג שניצלים.

כל-כך בניתי על הריצה היום, זה כבר נדחה הרבה יותר מדי. גם אכלתי הרבה מדי, ולא רק היום, כבר שבוע שאכלתי יותר מדי ושבועיים שלא רצתי. אני מרגישה שמנה ומנופחת.

חוץ מזה, קיבלתי הערות כמו "כמה טעויות את יכולה לעשות, כל פעם שאת לא מקשיבה..." או משהו בסגנון. לי נראה שעל כל פעם שהקשבתי- אני מתחרטת. שוב ושוב.

בנוסף התברר לי שהמענק 100,000ש"ח שההורים שלי מקבלים עבור עבודה שאני מבצעת- למעני- מה שהיה ברור לי שיגיע אלי, כמו שעושה כל הורה שאיכפת לו מילדיו- לא היה מגיע אלי כמו שחשבתי. הם חזרו על זה כמה פעמים שהמענק הוא להם (כדי לעזור לי). אני יכולה לקבל 27 על עבודה של חצי שנה- אבל זה אומר לראות את אהובי כמעט בכלל. למה הם לא שמים את עצמם בנעליים שלי?? אם היו מפרידים אותם ואומרים להם לעבוד ב-2 מקומות שונים בארץ 6 ימים בשבוע ולהתראות יום בשבועיים, הם היו עומדים בזה? הם חושבים שהרעיון שלי של למרוח את החצי שנה על שנה (ובכך להיות חצי שבוע פה וחצי שבוע שם) זה רעיון דבילי לחלוטין. תכלס, עכשיו שאני מגלה שה-100 אלף בכלל לא יגיעו לכיס שלי, אלא רק יצור מצב שהם לא ייגרמו לי להרגיש רע כמו עכשיו על העזרה שלהם (כי הכסף מיועד לזה), זה באמת נשמע לי דבילי. 27 אלף בחצי שנה זה טוב, אבל זה לא שווה את המחיר. אם אני פורסת את זה על שנה-כבר עדיף לי לעבוד בעיר.

"למה הכל כל-כך קשה לך?!" שואל אותי אבא. ואני רוצה לומר לו FUCK YOU DAD, קשה לי כי אתם לא מתנהגים כמו הורים לפעמים. כל הזמן רוצים לראות תמורה. העזרה לא באה כי הם *באמת* רוצים לעזור. "הנה, עזרתי לך!" הם דואגים תמיד לומר בצורה כזאת או אחרת, כאילו שאפול ברכיי ואודה להם. זה אמור להיות טריוויאלי לרצות לעזור לילד שלך, לא?

אמא כל הזמן זורקת לי הערות מזלזלות "שמעת על המשפט של קצב?" "לא.." (מתי היה לי זמן לזה, הייתי כל היום בבסיס חסרת אונים, ניסיתי להרדם או הגעתי הבייתה וכל מה שחשבתי עליו זה הכעס והתסכול שאני חווה, ממש לא התעמקתי בצרות העולם הבוקר!) "...את יודעת בכלל מי זה קצב?" שאלה בעקצנות, לועגת לי שאני לא רואה חדשות. זו לא הייתה שאלה רטורית. לאחר שחזרה "שמעת מה שאלתי?" "עניתי לה בכעס שאני לא מתכוונת לענות לה כשהיא מדברת אלי בכזה זלזול, שזה ממש מכעיס אותי". היא שתקה. כל זה התנהל כשהיא בכלל בחדר שלה ואני יושבת בסלון. היא נוטה לשאול אותי דברים מזלזלים די הרבה, שאלות כאלו שאין תשובה שלא מוציאה אותי מטומטמת. לא להאמין שככה מתנהגת אמא, והיא אפילו לא שמה לב.

הבת הלא מושלמת שלך היא הבת שלך. או שתקבלי את זה או שלא! אל תשתמשי בטיעון הזה רק שזה נוח לך. סעמק איתך.

"מצאתי כדורים של אומגה -3 שדחפת לארון! אבא לוקח אותם כל הזמן ועכשיו התבזבזו 200 ש"ח!!" "למה התבזבזו, פשוט עכשיו אל תקנו ותשתמשו בזה..." "פג התוקף!! אם זה היה יוצא מהכיס שלך זה לא היה קורה!" וואללה... "על מה את מדברת?! זה קורה כל הזמן" "מה קורה??" "שאני מוציאה מאות שקלים על שטויות שאני עושה, אני מתנצלת אבל ברור לך שלא החבאתי אותם בזדון כדי שתבזבזו 200 ש"ח לשווא!!".

במקום להציע דמי כיס, הם מתקטננים על שקלים כשאני חייבת להם.

מסתבר גם שעל לבוא לבקר אותם בלי צבא שיממן לי את הנסיעות- הם לא מתכננים להוציא גרוש. הם מתכננים שאני אבוא פעם בשבועיים, 120 על חשבוני. אולי כשיבינו שאני מעדיפה פשוט לא להוציא את הכסף הזה, הם יתחילו לשלם את זה בעצמם. אפילו חצי חצי הם לא הציעו להתחלק. מבחינתי לא לבקר אותם בכלל. חשוב לכם? בואו לבקר אותי.

מיום ליום יש לי יותר הערכה לכסף, בעיקר עכשיו שכל הגב הכלכלי עליו בניתי במשך שנים לא יהיה שם. לא מענק ולא נעליים. אני אצטרך לממן לעצמי את הלימודים, את האוכל, הבריאות, כנראה גם את הטיפולים הפסיכיאטריים, התרופות הפסיכיאטריות, הגלולות למניעת הריון, ובהמשך גם מגורים.

אני פוחדת לעשות את המהלך הזה ולוותר לגמרי על ההורים, הם דואגים להפחיד אותי. אבל הם מנסים לעשות לי מניפולציות- אם אני לא הולכת בדרך שלהם- הם לא יהיו שם בשבילי.

על אחותי הקטנה זה יעבוד. היא תהיה שלהם לנצח, היא חלשה מדי כדי לעמוד נגדם, לה אין אפילו כלים להאבק בהם. הם לקחו לה כל אפשרות להיות חופשיה.

אני... אני יודעת שהדרך שלי היא הקשה ביותר. פעם אחר פעם הם מפנים לי את הגב ואני אפילו לא יכולה לומר להם את זה, כמה שזה אירוני, הם חושבים בדיוק הפוך. שהם שם כל הזמן לצידי ובשבילי ואני היא התוקעת סכינים.

אז אין מענק ללימודים. אין מענק לחתונה. אין עזרה לטיפול פסיכיאטרי, אין תמיכה נפשית, אין הבנה, אין קבלה. רק הערות ציניות, מניפולציות, ערכים ריקים והאשמות.

אני לא כמו כולם. אני לא טובה, מוראלית, צנועה, עם אהבה למדינה, לקהילה, לחברה, עם קרבה משפחתית ואיכפתיות למה שאומרים כולם, אני לא מנסה להיות הדוגמא האישית שמצפים ממני.

תודה רבה הורים על כל ההערות הציניות, על זה שבמקום להרים אותי בזמנים הכי קשים- רק פתחתם לי חזית חדשה להלחם בה.

הלוואי ותמותו. אני מבטיחה לכם שאגדל את אחותי טוב מכם. לה אמנם יהיה מאוד עצוב שתמותו, אבל ללונג-רן, זה יעשה לה רק טוב, למרות שהיא לעולם לא תדע את זה, אני כן.

עם כל הצער והאהבה שלי אליכם, מוטב לי בלעדיכם, ובלי כל הכאב ראש והכאב לב שאתם גורמים לי.

כמה פעמים גרמתם לי לרצות להאבד, לכתוב בדמי שאני שונאת אתכם, שבגללכם רע לי.

אני מצטערת, נכון שלא מקבלים הוראות לגידול ילדים, אבל להכשל כמו שאתם נכשלתם, מזל-טוב, דרוש כישרון מיוחד בשביל זה.

נכשלתם בלהיות הורים. בת אחת שלכם שונאת אתכם והשנייה לא תוכל לחיות בלעדיכם או לעשות שום דבר לבדה.

אני תוהה אם יש משהו בעולם שהיה פוקח לכם את העיניים. אבל איכשהו גרמתם לי לשנוא אתכם. האנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי.

אבא לא מבין את משמעות שהותי עוד חצי שנה בצבא תחת מצבי הנוכחי. מבחינתו זה לקחת נשימה עמוקה ולהחזיק אותה עוד קצת. הוא אומר שרוב החיילים כבר רוצים להשתחרר, ברור שקשה ושבאזרחות יהיה לי קשה פי אלף. הוא לא מבין שבסביבה הזאת אין שום דבר שמחזיק אותי, לא האנשים, לא העבודה, לא השעות, לא התנאים וגם לא החופש המינימאלי של הביטוי העצמי קיימים שם, אין שם שום דבר טוב חוץ מטיפול בחינם.

ניסיתי להסביר לו שאין לי מספיק אוויר כדי להחזיק חצי שנה, וכתגובה הוא אמר שאם כך לא יהיה לי מספיק אוויר לכלום. כאילו הוא מראש יודע- מי שלא מצליח לעבור את הצבא הוא כישלון. הוא לא מבין שיש לי בעיה, וכל עוד אני תחת המסגרת הזאת, אין לי איך לפתור אותה.

הסברתי לו שהתרופה מחולקת ל-3 חלקים. העזרה המקצועית\תרופתית, הסביבה האוהבת והתומכת (עם כמה שפחות לחץ), וכמובן הרצון לעזור לעצמי והמאבק הפנימי שלי.

ניסיתי להסביר לו שברגע שאין אחד מהם- הבעיה לא לא יכולה להפתר והצבא נותן לי רק מענה מקצועי\תרופתי (וגם הם בספק). אין לי שם סביבה תומכת, יש לי שם סביבה קשה ומלחיצה. נכון, אני לוקחת דברים קשה מדי, נכון, הרבה עוברים את זה ואף מצבים גרועים מזה בצבא, אבל אני ספציפית לוקחת דברים קשה מידי, ולא כי אני לא מבינה שאין סיבה לכך, אלא כי יש לי בעיה. לומר לי שאני חייבת להפסיק לקחת דברים כל-כך קשה, זה כמו לומר לאדם שלא מצליח להפסיק לעשן- תפסיק לעשן. המודעות לבעיה קיימת, וגם הרצון לטפל בה. אבל לומר לי "פשוט תעשי ככה" – פשוט להפסיק לקחת דברים קשה (פשוט להפסיק לעשן...)- אני לא מסוגלת, אחרת לא הייתי זועקת לטיפול!!

פניתי לטיפול עקב חשש (שהתממש) לאיבוד שליטה!

הסביבה הזאת מכניסה אותי למצב שאני כל הזמן על הקצה, או גרוע מכך- מנסה לקפוץ. בזמן הסטרס גם הרצון לעזור לעצמי הוא אינו, אני רק רוצה שיהיה לי רע ולאחרים גם. לא איכפת לי מכלום ואין לי חשק לכלום.

פסכיאטרים- מקצועיים ככל שיהיו (ואגב שלי ממש לא מקצועית) – לא יכולים לעזור לאדם שלא מסוגל לשלוט בעצמו, שלא רוצה לעזור לעצמו, שרע לו כל הזמן. אני חייבת לצאת ממקור הלחץ האדיר הזה שעופף אותי במהלך כל השבוע כדי שאוכל לרגע להתרכז בעצמי, כדי שאוכל פאקינג להבטיח למטפלים שלי שלא אהרוג את עצמי עד המפגש הבא, כי בינתיים- אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה!

היום כשאבא החל לומר "הדבר הכי חשוב לי זה שאת..." הייתי בטוחה שהוא הולך לומר משהו בסגנון "תהיי בסדר, ותעשי את מה שהכי טוב עבורך ותשארי בריאה ושלמה". אך נחלתי לאכזבה קשה כי המשפט נגמר ב – "תסיימי את השנתיים בצבא". הוא לא מבין שהמאבק פה הוא לא על צבא ואזרחות, אלא על חיים ומוות! שבזמן שהוא נלחם על שלא אסיים את הצבא טרם עת, אני נלחמת על שלא אסיים את חיי טרם עת!!!

הוא לא מבין שכל יום שם עוברות בי מחשבות לירות בעצמי, לקפוץ לתוך הכביש המהיר, לתלות את עצמי, להטביע את עצמי בירקון, לעשות אמבטיה קפואה עד שאמות מקור.... הוא לא מבין שאנשים גורמים לי לרצות לבעוט, לחנוק, להכאיב, לשבור, לשרוט, לפוצץ את כל מי שעושה לי רע באי צדק כזה...

כל-כך קשה לי שאין לי את הגב של ההורים שלי בזה ושהם נותנים לי להרגיש את זה.

כאילו מה שחשוב להם פה זה הכבוד, מה יגידו אחרים, מה לספר למשפחה ולכל הקהילה. שהבת שלהם נכשלה, שהיא פסיכית, שהיא חלשה... נראה לי עדיף מלומר להם שהיא מתה, ושהיא גרמה לזה (או יותר גרוע- שהם גרמו לזה).

הוא לא מבין שהידיעה הזאת במצבי קיצון רק גורמת לי לרצות להוכיח לו שהוא טועה, להרוג את עצמי רק בשביל הפרנציפ. שלא סיימתי את השנתיים בצבא בכל מקרה, רק שעתה גם את חיי לא סיימתי (או בעצם- סיימתי).

מה נורא יותר מלקבור את הילד שלך, ולחיות עם זה שאתה אשם? ובמצבי קיצון, הכעס והעצב אומרים לי לעשות את זה. לפגוע בעצמי, וכך, לפגוע גם בהם.

אני. האדם שחייו הם הדבר הכי חשוב לו. זאת שהטיפה לאנשים שעדיף לחיות בסבל מאשר לא לחיות כלל.

אני זו שאיבדה שליטה. אני עדיין לא מעכלת את זה שניסיתי להתאבד. בלי לחשוב פעמיים. הייתי לוקחת את כל הקופסא אילולא עצר בעדי.

אבא לא מבין שכל יום שאני חיה, זה מזל. זה מזל שלא קרה שום דבר שגרם לי לאבד שליטה כמו אז.

ברור לי שצפויים עוד מכשולים קשים מזה. אבל ראשית אני מעדיפה לבחור לעצמי את אתגריי, ושנית – לעת עתה מובן שאעדיף לא לקחת על עצמי משהו גדול עלי בתקופה שכזאת, כל עוד אני לא אני, שאין לי שליטה, שאין לי רציונאל, שהחיים שלי לא בטוחים- בגללי. שגידלתי לי אויב בתוכי, שאני נאבקת בעצמי. שיש לי פאק באישיות, שלפני הכל- אני חייבת לסדר. לפני שזה משתלט עלי לגמרי. זה רק הרע עם הזמן. אני חוששת לגרוע מכל. בעיקר היום שאני יודעת שמצב כזה באמת ייתכן.

אם אבא היה מבין מה המשמעות של לא לעמוד מאחורי פה, אולי היה משנה את דעתו. אבל אני לא רוצה להשתמש בזה כמניפולציה. זה לגרום לאנשים להתייחס אלי כאילו הייתי עשוייה מאיזוטופ מאוד לא יציב שעלול כל רגע להתפרק וכל תנודה רק מגבירה את הסיכוי.

זה שאין לי את הגב שלהם זה קשה. אם הם ילחצו על העניין ויגרמו לי להרגיש רע עם זה, הם עלולים להיות אלו שישברו אותי. כל המשטח הזה מאוד חלקלק. הם לא מבינים את זה.

אתמול לא היה לי איכפת להדרס, איפשהו אולי קיוויתי שזה יקרה. לא ניסיתי, כי ידעתי שהפסיכולוגית רוצה שאתקשר אליה במקרה שאני רוצה לפגוע בעצמי. כלומר עדיין שלטתי בעצמי. אבל בעצם עבדתי על עצמי. לא התפרצתי לכביש אבל פשוט לא ניסיתי להזהר. אמרתי לעצמי שאם יקרה לי משהו, זה כאילו לא באשמתי ולכן אין לי סיבה להתקשר, כי זה לא אני שפוגעת בעצמי באופן ישיר. מחשבה מעוותת, כאילו גם הרציונאל עצמו נפגע. התקשרתי אליה למחרת כשחשבתי על זה בצורה רציונאלית תקנית ולא בצורה הנסערת הקיצונית. זה היה כל-כך חבל אם הייתי נדרסת. פעמיים או יותר זה כמעט קרה באותו יום.

לא סיפרתי להורים. הם היו רוצים שאספר להם גם אם זה מדאיג אותם. אבל אני פוחדת שינסו לכפות אותי לאשפוז. אני רק רוצה שיעמדו מאחורי ההחלטה שלי.

חשבתי על זה בצורה אובייקטיבית ככל הניתן. ניסיתי לשכוח מהאושר של החופש האזרחי, מבחינת לבוש, אוכל, זמן, תכשיטים, עבודה, שעות שינה ועוד, למרות שלאושר הזה כן יש מקום רלוונטי, אבל הוא פשוט משותף לכלל האנשים המשתחררים, לכן הוא פחות רלוונטי. חשבתי רק על הבעיה ומה יהיה הכי טוב עבורי- פתרון מהיר ויעיל לבעיה הכי קריטית כרגע- סכנת החיים של סובבי ובעיקר שלי.

אחד החסרונות הגדולים הם הידיעה שאם אשתחרר- ההורים שלי הם אלו שיממנו לי טיפול מקצועי ותרופתי. כלומר אני אהיה תלויה בהם. אני לא אוהבת את זה. אני רואה את זה חוזר אלי כמו בומרנג, אותם מזכירים לי את זה ומקשים עלי. ההורים שלי רוצים שאהיה תלוייה בהם. אני מעדיפה להראות להם שאני צריכה אותם במקומות שאני יודעת שאני לא באמת צריכה אותם. לתת להם את התחושה שהם מחפשים כדי לשמח אותם. הרבה פעמים ברגעי משבר איתם חשבתי לעצמי למה אני בכלל צריכה אותם בחיי. מחשבות קשות בהחלט. אבל עתה, אני צריכה את הכסף לטיפול ולצערי הם אלו שישלמו את זה.

נותר לי רק לקוות שהמאבק הבא לא יהיה איתם אלא שהם יעמדו לצידי.

"מצד אחד את מסננת ולא מקשיבה ומזלזלת במה שאנחנו אומרים ומצד שני כשיש לך בעיה, את ישר יודעת להתקשר"

אני קוראת לכם לעזרה רק כי אתם רוצים שאקרא לה, כי אתם רוצים שאזדקק לכם, שאשאר ילדה, אני לא באמת רוצה לשתף אותכם, אתם פשוט מנדנדים לי לעשות זאת. לכל הרוחות, אני לא זקוקה לכם ויותר מזה, גם נורא קשה לי איתכם בחיי. יהיה לי נורא פשוט לוותר עליכם, ומשום מה, אני לא עושה את זה, למרות שאני מגיעה לתובנה הזאת בכל פעם מחדש כשאני בקרבתכם. הנשמה שלי חולה בכל פעם שאני שוהה בסביבתכם, אתם מרעילים אותי.

בימים אלו אני יודעת, ככל שהאושר היומיומי שלי רב יותר וחיי מספקים יותר, כך גם הנפילה כואבת יותר, הכעס והעצב are more easily triggered וההשפעה היא קשה יותר ויותר. תמיד חשדתי שיש לי הפרעה זו-קוטבית, היום אני כבר כמעט בטוחה, כי זה רק מחמיר.

איתכם פשוט לא טוב לי. כל הזמן חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילי. כל הזמן אומרים לי מה לעשות, איך לעשות, מתי לעשות, למה לעשות. די! תנו לי לחיות! תנו לי לבחור מה חשוב לי לעשות ומה לא, מה לעשות עכשיו, ומה לדחות למחר. ואם טעיתי, אני אלמד את זה בעצמי. זה לא עוזר לי שאתם מטיפים לי על משהו אחרי שטעיתי, וזה בטח לא עוזר לי כשאתם לא נותנים לי להתנסות ומנסים לכתיב לי איך לחיות!

אז נכון, אמרת לי 20 אלף פעם לשלוח את הפקס, אבל שתינו יודעות שלא משנה אם תגידי לי פעם אחת או מליון, הוא יישלח באותו זמן. את רוצה לחסוך מאיתנו את אינסוף הפעמים שאת גורמת לי להרגיש רע- עשי זאת בעצמך, כי אני כנראה לא אעשה זאת.

ומה לעזאזל מפריע לך שהבגדים שלי בארון מבולגנים??? את צריכה ללבוש אותם? את אפילו רואה את הבפנים של הארון?? מה את מחטטת לי בארון?! למה את בכלל נכנסת לי לחדר??

אז זה הבית שלך, נכון. אבל אני באה לפה רק בשבילכם, רק תגידי, ואקח את הדברים שלי ואלך.

ולחוץ לי לפתוח חשבון בנק כי אני רוצה אישור עבודה! שאני יכולה לקבל רק אם יש לי חשבון בנק! למה? כי אני רוצה לעבוד, כי התמיכה הכלכלית שלכם רק פוחתת עם השנים, ואני קונה לעצמי את האוכל והטמפונים, והדאודורנט והבגדים וגם תכשירים רפואיים, מה שפעם הייתם עוזרים לי. אז מדי פעם אתם עושים טובה ודואגים שאודה לכם מעומקי נשמתי כאילו החמש שקל הנוספים האלו היו פנסיה שלמה. אז כן, לחוץ לי לפתוח חשבון, כי אין לי כסף, אני לא יכולה להרשות לעצמי לטוס לחו"ל כל שנה! אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות לי רכב, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות לי בגדים וכן, גם עם אוכל ותכשירים בסיסיים קשה לי. אני לא מקבלת משכורת באמת, אני מקבלת משכורת זעומה וזה מה שיש לי.

האם הצעתם לי עזרה?

כמובן שלא, רק דאגתם לומר לי כמה כסף אני מוציאה על הטלפון מדי חודש, שאני "מדברת יותר מדי", אולי בגלל שמה שחזיק אותי בעולם הזה הם השיחות איתו, עם מי שאתם כל-כך מתעבים, לו רק הייתם מתארים לעצמכם איזה מזל יש לכם שהוא שם עבורי, כי בלעדיו, אני לא יודעת אם הייתי שורדת. לא פעם, לא פעמיים, לא שלוש ולא מאה פעם חשבתי להתאבד.

אבל כל עוד הוא שם, זה לא יקרה לעולם. אז תגידו לו תודה, שהוא שם לשמח אותי, לשמור עלי ולהשאיר אותי קצת שפויה. כי פה עכשיו, בבית שלכם, אני משתגעת. אני לא שייכת לפה.

השיחות איתו היו שוות כל שקל.

"יש לך כסף?" אתם שואלים אותי לפני יציאות. כי אם אני אומרת לכם לא, אין לי כסף, זה לא שתתנו לי, זה שתשאילו לי, ותזכירו לי כל הזמן שאני חייבת לכם כסף.

וגם אם אבחר בבנק פחות טוב מהאחר, הרי עוד רבע מדינה לקוחות של אותו הבנק, כולם מציעים דילים דומים, ויחד איתי עוד הרבה בסירה, והסיכוי שתטבע היא בדיוק כמו הסיכוי של הסירה האחרת, בבנק השני, וזה לא באמת משנה, ואתם סתם מלחיצים אותי, גורמים לי להרגיש רע, חסרת אונים, אומללה. ולא סתם אני חושבת פעם אחר פעם לנתק איתכם קשר.

האם אתם בכלל שווים את כל המאבק הזה?

כל הכאב ראש הזה? יש לי עכשיו את המשפחה שלי, את אהובי, אישי היקר, ויש לי חברים שלא מעיקים עלי כמו שאתם עושים באופן שיטתי בצורה כל-כך נוקבת ועוד בלי לשים לב כמה אתם פוגעים בי.

איך אני מתפוררת לכם בידיים.

ואז אם תקראו את זה, שוב זה יישבור לכם את הלב, ושוב- גם על זה, תגרמו לי להרגיש רע, ולי להרגיש אשמה, ושוב אני אבכה לכם כמו ילדה קטנה, כמו שאתם רוצים, ואתרץ שזה לא בדיוק מה שהתכוונתי, ואתם בוחרים להבין את זה איך שנוח לכם ומסתכלים רק על מה שנוח לכם, אבל האמת היא, שלא טוב לי אתכם, אתם לא מספיק טובים עבורי, אתם עוול בחיי, ואפילו צה"ל יודע מזה, מבחינתו אני כבר לא גרה איתכם, בגלל זה הורידו לי פרופיל נפשי, בגלל זה הצלחתי לעבור תפקיד, בגלל זה קיבלתי כל-כך הרבה ימי חופש, כי כרגע אתם הבעיה, לא התמיכה. הבעיה.

אני מרגישה שאני מבזבזת את זמני כשאני איתכם, אני לא מתגעגעת אליכם. ורוב הזמן אני גם לא אוהבת אותכם.

אני מעריכה מאוד את כל מה שאתם עושים עבורי, אבל אני אשרוד גם בלי זה. זה נראה לי פשוט לא שווה את מחיר הבריאות הנפשית שלי. אה כן, ואני גם כל הזמן משתמשת במצבי הנפשי המעורער והמוח המעוות שלי לתרץ את הדברים שאני כותבת ומרגישה.

תכלס, זה לא באמת משנה, זה המצב.

רע לי בגללכם. רע לי ממש.

הורה צריך להיות שם בשביל הילד כשהילד צריך אותו. לא לדחוק אותו כדי שיהיה צריך אותו. והגמול והאהבה יבואו אם תעשו את העבודה כמו שצריך. נכשלתם. עצם זה שכל-כך קשה לכם איתי, אחרי שתי עשורים לחיי, ושאני שוקלת ברצינות לעזוב אתכם, אומר שנכשלתם, ואחותי, גם איתה אתם מועדים להכשל, רק שלה אתם גם לוקחים את הכלים והאומץ לשרוד לבד בעולם, אז היא תשאר ילדה צעירה ופעורה לנצח ותהיה זקוקה לכם בצורה פתטית. נכשלתם שוב, הרסתם אותה לכיוון האחר.

אתם עושים איתה בדיוק את הדבר ההפוך מהדבר הראוי. אני צועקת לחופש, ואתם רק מקשיחים את הכלוב שלה. היא לא תגדל לעולם, אין לה מקום לגדול בכלוב, ואי אפשר לפרוש כנפיים בכלוב כל-כך קטן.

הייתי חייבת להוציא את זה.

אין לי כוח לקרוא את כל זה, על הזין שלי אם יש פה שגיאות הקלדה או תחביר רעוע.

אני לא מאמינה שהספקתי את שלושת הדברים שרציתי לעשות הערב. אני יושבת עכשיו על הבירה שאני הכי אוהבת אחרי אימון אינטסיבי ומלא בטסטוסטרון (לא, לצערי לא מדובר על סקס, למרות שהייתי עושה הכל for a wild one right now, I'd ride him like a fucking beast), עם אינטרנט, בלאפ-טופ הפרטי שלי. יש רק דבר אחד שהיה הופך את הערב הזה למושלם יותר, לא קשה לנחש.

אוי אין כמו Franziskaner קרה ישר מהחבית.

כתבתי את זה אתמול, רציתי לפרסם את זה עכשיו, למזלי יש לי את ההזדמנות:

My psychologist is a fail. She's far from helpful.  She listens and in general supports, but she doesn't say much, and she definitely doesn't say anything I don't know. I don't think she has anything to offer, I really don't think she knows how to help. I can only keep going, and use her to perhaps help me get out in the future if things don't work out the way I plan and plan B fails as well. Because mentally, I'm pretty sure that I'm already fucked up enough to get myself out, all I have to do is tell her what I am keeping from her now, the dark side of me.

I need a psychiatrist. But a real fucked up one, to which I can comfortably tell all the real fucked up things about me. If she can't help me with the basic things, she'd never deal with the rest. I don't know if I even need such mental help, I am not sure anyone can help me, I don't see a problem with who I am, I see problems in my life, and no one can solve my problems but myself, and I am dealing with them in the best way possible. So really, I can't see any mental help being helpful.

She's just a kind person who went to study psychology so she can help others or because that was the only thing she could have had a real success at. It's such an inferior field, I've always known that. And she's just proving me right. My problems are too great for her to handle or know how to help. I tell her things, she hardly asks the right questions, I tell her and I feel I'm not telling enough, because there isn't much more I can say, and she doesn't even know what to ask, how to advise, she only gives hints of conclusions that I already know, and I know it much more elaborately and perfectly. She'd be horrified to hear what I am inside, I can't let that happen. I don't want to get kicked out of the army for mental low profile, this is last resort. She'd send me to some treatment I bet. What's the worth of psychologists anyways?

I am having a war in two frontages, at the same time. Alone, against the army and my family. Alone, with one companion who's hated in one and has no word in the other, and can actually support me only mentally, however, this really is illuminating my tunnel. He does whatever he can, and I wouldn't be able to do it without him. But he's quite the main cause of one war, I might've never be me without him, not knowingly, who knows what then I'd become. I'm afraid that much worse, keeping it all inside or letting things out in the wrong place or way would get me kill.

I was never meant for this world.

My supposed back to lean on, is but another frontage in my war. I can't call my parents to help me. Truth is, more than I need their help, they need to help me.

There's a certain point in life in which you no longer feel yearning for your parents, you don't really need them or miss them, it's always hard for the parents to accept, they don't want to let go. They don't know that I come home only for them, not for me. Here, finally I do something almost entirely for them, and I can't even say it, for again, this should only hurt them. They want me to need them, they want me to miss them. I can't help it, I wish I did, I wish I did miss them and need them, truth is, I don't. I need them to please them, I don't really need them.

It's a sad thought I think, knowing that if I weren't their daughter, they would hold no love for me at all, they despise everything that I love, and want me to be everything that I am not.

I was never the daughter they wanted, and never a person the world wants.

טוב, יום שבת היה מטורף, המון סקס מדהים, אבל נפרט בהזדמנות, הגיע ידידי לפאב, ומה שרציתי לכתוב נכתב, אז, עד הפעם הבאה...

Dany

Again he has mentioned him.

Again he made me weep infront of him.

Again he began to talk of how I hurt them, the family, how they love me and that's why they won't give up on me, how you can't get everything that you want in life, how he would never burn his family like I did, doesn't matter what...

He said that their wound will never heal, that there is nothing time can do to help, he said it's constantly bleeding, that something's stuck inside them, always making them bleed. And I'm the only one capable of healing them. There's this one thing I have to do... For them it looks all so simple. The y don't know that in order to give them what they want I have to kill my spirit, slaughter everything I ever truly wanted.

He said that they may seem calm, but they always talk about it and think of it, and when I'm at his place, they always worry of me, all the time, and I ask myself- what the fuck?! Why should they worry of me when I'm with him?! What have they turned him into?! A fucking monster?! A killer?! A rapist?! What reason in the world do they have to be worried about me when I'm with him, supposing it was an option that he is lying to me, he wouldn't show it, he'd do anything to protect me to show them wrong. But I know he'd do this out of different reasons... LOVE. He fucking loves me, like they never will, yes, because he love who I am, truly, they will never accept me so it seems, he trusts me, like they never have, or never will. He hates to see me sad, never like them, trying to make me feel bad.

They don't know, that I hurt them because I had to, because I'd be almost as good as dead without it, but they don't seem to be happy about it. I made them sacrifice for me something which they were unwilling to give. So they won't stop calling me to heal their wound, the wound that only I have the cure for.

The cure is my life.

But it won't please them to know it.

I can't even show them, the emptiness, the nothingness I'd become by saving them out of their self created misery. 

I refuse to take the blame for their pain (but it hurts me that they believe it's my fault), they choose to get hurt by what has nothing to do with them at all, they choose to blame me for hurting the family, but there is one individual who has the right to get hurt, and some-why I believe she's careless, only enjoying the drama, the familial frontage against me, she love it, she thinks I deserve it, but do I really? I deserve her hate, but maybe she knows I don't care about her more than she cares about me, so she enjoys knowing they all support this folly, and I have to deal with this mass hatred...

If they somehow make me lose my love, I will never be me, never be, never really.

I'll be nothing but a ghost, a silhouette, my mind should be filled with emptiness and pain, and thoughts of loss, and what could have been if they didn't take him away.

I'd get sicker than I ever have, just to get back at them, to let them realize what small a sacrifice they had to give, in comparison to this, to my life, they'd be sorry only if they see that they killed me. The me that only he, ever let me be, the me that they never truly accepted, have never truly known, and perhaps could never truly love, not if they insist they cannot love him. They can only love me, if they love him. I believe they can, but they would never give it a chance, never open their eyes or hear my words for real.

If they only knew that they actually encourage me to kill myself, to heal them from a non-existing wound, form the imaginary pain that lies in their head, where the true cure is in their very own hands, but their eyes blinded, and their ears deaf, accepting nothing but what their own poison talk tells them. They don't really see me, they don't really hear me.

They preach me for writing. For writing!!! How can I come to them with my emotions, I've been writing ever since I could, that's what I do, that's how I manage, that's what keeping the bit of sanity in me. Am I sane, am I for real??? What is sane? If they are then I ain't, for I am the exact opposite.

A Stormborn to fucking Tullys.

They're killing me without knowing it.

They don't realize he is like me in all ways, love him, or hate me. They play along. Not giving him a chance, but keep telling me how they love me. It doesn't make sense. They don't understand how senseless they are. I can't let them know me, without noticing, they have grown me against myself, they taught me that I shouldn't be what I am, that's why I love my dear one, he always loved me for who I am, with him, I can really be me.

“King Jaehaerys once told me that madness and greatness are two sides of the same coin. Every time a new Targaryen is born, he said, the gods toss the coin in the air and the world holds its breath to see how it will land.” – Barristan the Bold

The line between greatness and madness, truly is a thin line. Sometimes it's hard to tell whether my deeds are more great or more mad.

At any rate, I will never take their deal, taking their deal is like turning everything I worked so hard for, all those years- to nothing at all. I didn't go through all this drama and pain for nothing, didn't jump into the fire to get nothing but scars.

I chose to do what I did, and for a reason, I chose to do what's best, what's meant to be, and I ain't sorry.

Their deal is trading my life for their good feeling, which anyways is not to stay so for long, as my spirit dies away.

They don't understand it would be much worse otherwise.

I've made my choice. If I look back I'm doomed.

They can't offer me anything at all, definitely not I've already traded.

Sorry.

I want my freedom.

Daenerys.

- TRUTH -

{ מיועד לשניכם, ממי ודדי, ולשניכם בלבד } :