אתם תשבו ואני אספר.

דיברתי אתמול עם המדריך שהחליף את המד"ש שלי.

האמת, אני מרגישה זקנה, אבל זה לא קשור לעכשיו.

הלכתי לסניף אחרי שנים שלא הייתי שם כי הקומונרית משנה שעברה באה לבקר, ואותו אחד בא אלי אחרי השיעור חב"ב.

"רעוווווווווות, אנלא מאמין, אמאלה איזה מגעיל אני, כבר שבועיים אני מתכנן להתקשר אלייך להגיד לך מזלטוב וכלזה, אני מהזה מצטער שלא התקשרתי, אין, יצאתי זבל".

אז לא, הוא לא יצא מגעיל ולא זבל, הוא הכי מקסים בעולם שהוא בא להגיד לי מזלטוב והוא שיא ההתעניין ושאל, הוא פשוט נתן לי הרגשה של סוף.

האמת, זה שאני מרגישה זקנה כן קשור לעכשיו.

היה קשה לצאת מההדרכה כי הגיע הזמן להעביר את התפקיד לדור הצעיר יותר.

ובאמת שאותו אחד בא עם כל הרצון הטוב שבעולם.

אני מניחה שאני פשוט רוצה להחזיר את הזמן לתקופה שבה הסניף היה הבית שלי, ופאקינג כואב לי לחשוב ששנה הבאה אני אגיד אתזה על סניף אחר. 

קומונרית, מי היה מאמין.

החברה בסניף הזה חמודים באמת, וחניך אחד כבר הספיק לשבור לי את הלב בשבת שבדקתי שם, אבל הם לא החברה מהסניף שלי, ולא באלי שסניף אחר יהפוך להיות הסניף שלי.

מישהו מהישוב הביא אתמול לי ולמד"ש שלי הזמנות לערב לכבוד בוגרי י"ב שמארגנת המועצה, צחקנו עלזה והיה לנו ברור שלא נלך, אבל הצעתי שבמקום נעשה משהו של השבט.

ופתאום ההכרה הזאת שפאק, כמה שנים לא עשינו משהו של השבט..

אחרי אחד הערבים האלה בשישית, שמיניסטית אחת הגיבה על תמונה שהעלינו לפייסבוק ואמרה לנו שנהנה מהגיל ושזה עובר.

צחקנו עליה שמה היא זקנה, היינו בטוחים שהימים האלה שלנו בחיים לא יעברו..

ואני מנסה עכשיו להיזכר בפעם האחרונה שנפגשנו השבט, ואם אני לא טועה זה היה בחופש הגדול שעבר.

באופן שהפתיע אפילו אותנו, הימים האלה של פק"ל כל יומיים באמת עברו.

עוד בתקופה של הפק"לים בשישית אמרתי פעם לסלק שבאלי יום אחד עוד עשרים שנה לקבל סמס מהמדריך שלנו, "שבט להבה, פק"ל בסניף ב11, תביאו אוכל".

באלי שנעשה איזה מפגש דווקא אז, באלי שלא נתפרק ונלך כל אחד לדרך שלו.

האמת, מתישו לפני שבועיים כשהמד"ש שלי הראה התעניינות מטורפת במה קורה איתי שנה שעברה וסימס כל הזמן, וכשמישי מהשבט גררה אותי איתה לים, קלטתי שלמרות שאנחנו כבר לא נפגשים לא התפרקנו.

כשישבנו אתמול בסניף ישבנו מתישו בקבוצה הרוב המוחלט של השבט ודיברנו, והיה לי הכי כיף בעולם וזה היה הכי טבעי שיש.

אנחנו כבר בקושי נפגשים, את המד"ש שלי אני רואה פעם בחודש, אבל שיחות איתם נשארו זורמות וכיפיות ועדיין יש את ההרגשה של הביחד, אני מניחה שזה לא מובן מאליו.

האמת שזה טיפה עצוב להוסיף את השיר הזה כי איפשהו בגיל 5 הייתי מכורה אליו אבל לא באמת הבנתי את המילים, ואני באמת לא מבינה איך בגיל 18 אני מרגישה אורחת בסניף שלי, ובאמת שזה גן העדן של הילדות שלי, מאז גיל 10, ובאמת שהייתי חלק מהנוף הקבוע בסניף, תמיד.

כולם שם חברים מדהימים, והמדריכות שהחליפו אותי מקסימות, אבל כשאני מגיעה אנשים מתלהבים שבאתי וזה בדיוק העניין, זה כבר לא ברור מאליו שאני שם.

לא בגלל שהפסקתי לבוא ואז זה מפתיע שאני באה.

בגלל שהם מופתעים מזה שאני בשמינית ועדיין באה, הציפייה הלא מודעת היא שנפרוש..

האמת שבאמת כבר די הפסקתי לבוא בשבתות ונהיה מפתיע שאני באה, אבל הפסקתי לבוא כי התלהבו מזה שאני באה, לא התלהבו מזה שאני באה אחרי שהפסקתי לבוא.

סיבכתי.

אני מתגעגעת..