לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

להיות או לא להיות?


החיים כמו שהם בלי מסכות. כאן אני אשתף אתכם בכל הרגעים המאושרים, העצובים, המצחיקים, המשוגעים, האופטימיים, התקוות, הדיכאונות, האהבות, היצירות והחלומות. כי אני רוצה לחוות הכל - הרי חיים רק פעם אחת לא?

Avatarכינוי:  Juliet:>

בת: 27

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2010

סורי סליחה גומנא פארדן!!


אז בקיצור אני ממש מצטערת שלא הייתי פה ונטשתי את מעט הקוראים שבכלל היו לי....
אני מבטיחה לחזור לעדכן פה כשיצא.. אבל אולי תתעודדו. אתמול בערב קבלתי עונש מאלוהים!
מגיע לי... 
אני, יושבת לי בסלון ורואה לתומי האנה מונטנה, פתאום [בערב 9 באב!] אני שומעת טיק! כזה. פתאום קופץ עליי משו חום ושיער!!!!! צרחתי, קמתי מהספה. וברחתי למטבח. ואז חזרתי, ראיתי תולעת ענקית חומה שעירה יושבת ותופסת לי את המקום!!!!!! אעאעאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
למי שלא יודע יש לי פוביה נוראית מחרקים
ברחתי לחדר והערתי את אבא שלי, שחכתי לציין שזה היה ב 2 בלילה??
הוא התעצבן ולא רצה לקום
אז הלכתי לחדר שלי, ובשעה 3 החלטתי שאני הולכת לישון.
שכבתי במיטה וניסיתי לכוון לעצמי חלומות מגניבים, ופתאום אני שומעת קול. אני פוקחת עיניים, עדיין בהיסטריה מהתולעת, 'זה רק הדמיון שלי' 'זה כי אני מפחדת מהתולעת'... חשבתי. עצמתי את עיניי... שוב אני שומעת קול, פוקחת עיניים. זה הספיק לי! מדליקה את האור, אני בלי משקפיים, רואה מטושטש, רואה משהו שחור רץ לכיווני על הרצפה, אני צורחת רצה לחדר של אבא שלי, בקטע הזה הוא כבר התעורר... 
הוא קרא לי מטומטמת חיחי  כי פחדתי 
ואז הוא הלך לחדר שלי לחפש אותו, וכמובן שבול כשהוא נכנס הג'וק נ-ע-ל-ם-!
ואז התבכיינתי שעה שאני לא יכולה לישון שם ושאני פוחדת והוא התעלם ממני וחזר לישון.... בקשתי ממנו שלפחות יביא לי את המשקפיים שלי כי אני לא חוזרת לשם... הוא הביא. אני הלכתי לחדר שלי זינקתי על המיטה ולקחתי את השלט של המזגן, כיביתי אותו כי "אנחנו לא עובדים בחברת חשמל" צוטט ע"י אבא שלי . רציתי לחדר של אחותי שהיה ריק. ברור, היא ישנה אצל חבר שלה כן אז אני מקנאת מותר לי!!!!!
ועד שנרדמתי שם.. ווא וווא סיפור.. מכול רעש פחדתי.... 
אבא שלי פתח את הדלת בשעה 6 בבוקר והעיר אותי כי זה לא נעים שמעירים אותך נכון? תינוק.
נרדמתי שוב.. הייתה לי שינה ממש ממש רעה, מכל פיפס התעוררתי... מתישהו החלטתי שאין לי כוח יותר ואני קמה.. השעה היית1 בצהריים קמתי שעתיים לפני המתוכנן... אחרי כמה זמן אמא באה ואמרה שאבא מצא שני ג'וקים מתים היום בבוקר, אחד בסלון על הרצפה, ואחד ליד הדלת של החדר שלי.

רואים אני לא מדמיינת[email protected]#$%%^^&&^%*&*
נכתב על ידי Juliet:> , 20/7/2010 19:56  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איזה יום מעפן


זה היה יום מיותר לגמרי. לא למדתי או גיליתי שום דבר, בלי קשר לעובדה שגם לא ניהנתי ואת רוב השעות העברתי בבהייה מול המסך.
אני לא אכתוב את מה שהבטחתי אתמול, מהסיבה הפשוטה שאין לי כוח לזה. אני במקום אספר על היום המשונה - הרגיל בשבילי.
אז אתמול, ישנתי בשעה 3 לפנות בוקר בערך, אפילו שידעתי שאני צריכה לקום ב 7 בבוקר. הלכתי לישון וחלמתי על איזה בחור מאיזו אנימה. היי אני לא סוטה... ואין לי פטיש לנארוטו או למשהו כזה! פתחתי את הבוקר בזה שאבא שלי העיר אותי ב תארגני לאט לאט, בעודי עונה לן שאני לא רוצה ושיבטל את התור. היה לי תור לרופא עיניים איזה סיוט! קמתי וגיליתי שעליתי קילו, איזו התחלה נהדרת. אני מתארת לעצמי שזה עדיין מהאוכל של יום קודם.... התארגנתי וירדתי למטה. הצלחתי להיתקע פעמיים בשולחן שלח המטבח ולהפיל את הפלאפון. אכלתי איזה מעדן וכשאבא שלי סיים להתפלל, (הוא מסורתי, אני לא) הוא אמר שמחכים לשניר, בן דודה מהצד שלו. אני לא אוהבת את המשפחה של הצד שלו. כי הם מוזרים ואגרסיביים לא יודעת. חיכינו עד שהוא בא. הייתי ממש עצבנית, לא היה לי כוח לכל היום הזה, הייתי עייפה רציתי לישון לא רציתי את אבא שלי על הבוקר ולא את השניר הזה. למרות מה שחשבתי עליו, שנהיר היה דיי בסדר הוא שתק רוב הנסיעה... כמובן שהיינו חייבים למלא דלק. כי ברור שכשהאחים שלי הגדולים משתמשים באוטו הם לא ימלאו דלק. הגענו לתחנה ואבא נכנס לתור של המילוי העצמי - צפוי. למי שלא יודע יש איזו הנחה של כמה שקלים. אבא העמיד את המכונית לא טוב, וכל הדלק נשפך עליו ועל הרצפה. הפלאתי את עצמי ברמות האדישות שאני מסולת להגיע אליהן. ואז הוא התחיל לריב עם איזה מישהו שעבד שם. כמו שני ילדים בני 13, המתדלק אמר לו שהוא לא הולך מפה עד שהדלק מתאדה, ואבא שלי עם האגו שלו התחיל לריב אתו ולומר לו שהוא יכסח אותו... לפעמים הוא הורג אותי עם השטויות שלו, ולא הורג מהבחינה של הורג מצחוק. אבא שלי קרא לו מטומטם ונסע. ואז חצי דרך הוא רק התלהם וסיפר בהתלהבות את הסיפור. 
הורדנו את שניר ונסענו לבדיקה. לא היה לי כוח... נכנסנו ושאלתי כמה זמן זה יכח, הם אמרו שסביבות השעה. אז כשחיכינו בתור מצאתי איזה דף של 'דעתכן חשובה לנו' אז מילאתי אותו בציונים שליליים. ואז נכנסתי לבדיקה, זה דאווקה עבר מהר נראה לי בסביבות ה 20-25 דקות. בקשתי מאבא שלי כסף לקנו קולה זירו. והוא אמר שלא מגיע לי - כרגיל. הוא תמיד מוצא איזושהי סיבה לזה שאני חצופה או ילדה לא טובה. בסוף לקחתי לו מהארנק, ואז הוא נתן לי. אז היה לי יותר כסף.. קניתי קולה ואת שאר הכסף הכנסתי לארנק שלו בלי שהוא ראה.
אז הגענו הביתה. והיה כ"כ משעמם... לא ידעתי מה לעשות... התחלתי לכתוב תסריט לקליפ היי ג'ולייט ועבדתי על זה כמה שעות טובות, והגעתי רק לסיום הבית הראשון. ואז לא היה לי כוח יותר הרגשתי מגעיל רע, בדיכאון, כמו תקופותיישנות יותר שאני מנסה לשכוח. הרגשתי שאני חייבת לצאת מהבית, פשוט חייבת, ושאם לא אני אתפחלץ. ניסינו לקבוע כמה חברים וזה לא כ"כ הצליח ונהייתה לי כבר מגרנה מלהפיק. אני מרגישה שכל פעם שאנחנו קובעים רק אני ואנה חברה שלי מארגנות הכל. וזה קשה. בסוף החלטנו שרק אני והיא נלך. 
סיפרתי לאמא שלי על דיאטה שראיתי באינטרנט, אני לגמרי מיואשת מהנושא הזה. והיא אמרה שאם אני יוכל פחחות אני ארד. זה מעצבן כחי כלום לא עוזר לי, לא יודעת למה, כל פעם שאני חושבת על כמה שאני כישלון ושאני לא ארזה בא לי לבכות.
בדיוק התחלתי לאכול ארוחת ערב, כי אמא שלי רצתה שאני אוכל לפני הסרט. ואז היינו חייבים לצאת, ואכלתי את האוכל בתוך האוטו, איזה טמטום. זה היה מיותר לחלוטין. בדרך אספנו את חברה של אח שלי, כי אח שלי נהג והם גרים יחד. ויש להם כלב, והוא קפץ עליה  כשהוא ראה אותה והרגל שלו נכנסה לה לחולצת סטרפלס והוא הוריד לה את החולצה. וזה היה ברחוב. T-T אף אחד ללא רה כי הכלב ששמו טופי הסתיר אבל היא משוכנעת שכל העולם ראה. 
בקולנוע ראינו את הסרט הנסיך הפרסי, סרט נחמד + אהבתי את הסוף, סרט לא רגיל, מיוחד. ואהבתי את הגיבור ועוד כמה דמויות שממש עשו לי את זה.
אחרי הסרט אני ואנה הסתובבנו בקניון, ולאחר שבזבזנו את כל כספינו על כרטיסים ופופקורן, (המחירים ממש מופרזים באמת!) היינו ממש צמאות... בסוף קנינו מילקשייק 2 ב 10 של מקנדוננל'ס. זה לא עזר!!! חשבתי שאני עומדת לקפוץ מעל הדוכנים של המסעדות ולקחת מים ולשתות. הם מכרו מים ב 9 שקלים O_O באמת! פשוט חוצפה!
אחר כך עלה לי רעיון, הלכנו לשרותי, לא לא שתינו מהאסלה, אבל כן שתינו מהברז עם הכוסות מילקשייק שלנו. לאחר שהרווינו את צימאוננו חיפשנו לנו מקום שקט ונטול מזגן לפטפט. הלכנו לפינת האישון שהייתה ריקה. באילון הפינת אישון היא מאווררת וזה מחוץ למבנה אז נוח שם. אנה ואני דיברנו לתומינו כשחבורה של ערסים הגיעה אלינו. מעשנים, לא מגולחים, מפחידים.... הם צעקו לנו בואי כפרע או משו כזה איך שלא כותבים את זה. ברחנו משם. המשכנו לדבר ואז באו לאסוף אותי, באוטו היו אח שלי ניסים, איכס מהזה השם הזה? כולם קוראים לו נס. חברה שלו מעיין, אחותי עדן שגדולה ממני בשנה, וחבר שלה עידן. איזו הילולה. אח שלי שידוע בתור אחר מפוזר מעופף שחכן לא אחראי בעולם.... היה נורא עייף, בעוד מעיין שומעת מוזיקה באזניות בקולי קולות הוא נוסע במהירות מטורפת עובר רמזורים אדומים... עדן כל הנסיעה - נס! רמזור אדום נס אאמא נסססס!!! אניי גלגלתי עיניים והייתי בשקט. נס אמר שהוא מת מעייפות ושמעיין תנהג במקומו. היא לא רצתה, הרי יותר נוח לשמוע מוזיקה, שכולנו ניהרג למה לא? אז כמו שאתם רואים אני פה מה שאומר שאני חיה. הגענו הביתה, והיום הזה לא יכל להיות יותר טוב פשוט. לא היה לנו מפתח. והיינו צריכים להעיר את אבא שלי...
ואז נזכרתי שלא עדכנתי היום. זה היה ממש משעמם. סלחו לי על ששעממתי אתכם חבריי קוראיי ועוד כמה שהגיעו לכאן בטעות.
אני גמורה... בכל זאת, קמתי בשבע לפנות בוקר.
לילה טוב
ג'ולייט
נכתב על ידי Juliet:> , 9/7/2010 23:44  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצת עליי


מה כבר אפשר לכתוב בפוסט ראשון בבלוג שהכותרת שלו זה 'קצת עליי'? אפשר להתחיל ככה..:


שלום, אז בשבילכם קוראים לי יוליה, או יותר טוב ג'ולייט.  אני בת 15, עוד מעט וחצי. עולה לכיתה י'.  אני לא מושלמת. אפילו לא קרוב, מחפשת את יעודי בעולם כל כך גדול, לא יפה, לא מכוערת, לא חכמה, לא שנונה, לא טיפשה, לא מצחיקה, לא משעממת, לא רזה, לא שמנה, לא רגילה. מנסה לקבל את עצמי, בואו נגיד שאני עובדת על זה. אני אומרת לעצמי. זה מה שיצא זה מה יש. וצריך ללמוד לחיות עם זה. וזה דיי נוח, זה אפילו נחמד. אני אוהבת שינויים, אופטימית ברוב הזמן – מתוסבכת, אוהבת לקרוא – לפעמים. אוהבת את כל סוגי המוזיקה פרט למזרחית – שומעת רוק פאנק ופופ. לוקחת דברים קשה. בן אדם של לילה. ופחות או יותר מרוצה ממה שיש לי אפילו שאני קוטרית.


יש לי שיער מופרע וגלי שמגיע עד הכתפיים בצבע שטנים-זהוב (שלחרדת אימי צבעתי לחום אדום). עיניים תכלת, עור יותר מידי בהיר לטעמי. יותר מידי נקודות חן. אני נמוכה. מטר 57 זה נמוך. ואני לא מרוצה מהמשקל שלי. יש לי נמשים וסומק על הלחיים. ריסים ארוכים, שפתיים יפות אני מניחה (זה הדבר שאני הכי אוהבת בי) אף מעצבן ומכוער. אוזניים קטנות מידי.


ואם יש כאלה שנראה להם שזה יפה אז זה רק כי זה כתוב. וחוץ מזה יש לי הרבה תכונות לא טובות וחיים קשים. אבל כמו שכתבתי למעלה זה בסדר. אני חיה עם זה. ולא הייתי מחליפה את עצמי ואת החיים שלי. המטרה שלי היא לשנות, לשנות לטובה את הדברים הרעים ואת הדברים הטובים להשאיר.



אני קלמזי, מגושמת, מגנט של תאונות. תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני מועדת 64 פעמים ביום. נופלת 36 פעמים. כמעט (למזלי) נדרסת בערך כל פעם שאני חוצה כביש. יש לי מזל שיש לי חברים ערניים ונהגים מהירי תגובה. אני דופקת את הראש או כל איבר אחר בארונות מיטות כיסאות שולחנות משקופים ולדובדבן של הקצפת, במדפים. לפעמים אני לא מבינה איך זה הגיוני שלא שברתי שום עצם. טפוטפוטפו. מישהו שומר עליי מסתבר, שימשיך.


אני שונאת מתמטיקה. אני שנאת. אני לא מבינה מי המציא את הדבר הזה. בשביל מה? ולמה כל המורות של זה חייבות להיות שמנות/זקנות/מרושעות/מפחידות/מכוערות?! תאמינו לי, אני אחיה הרבה יותר טוב אם כל פעם שהמורה למתמטיקה תיכנס לכיתה השלפוחית שלי תפסיק להתכווץ. היו לי כבר כמה סיוטים על המורה שלי בגיאומטריה. אני אספר לכם בהזדמנות.


למה פתחתי בלוג? מה אני, ילדה בת 15. קצת ילדה, קצת אישה, בעיקר מתבגרת, חושבת שהחיים שלה כל כך מעניינים? התשובה שלי היא – כן. לפעמים אני תוהה מי המציא אותי. מי זה הסופר הגרוע הזה, סופר ששילב בחיים שלי כמה מהדברים הכי נוראים, ובאותו הזמן כמה דברים נהדרים שהייתי מאכלת לכל אדם לעבור. אני תמיד אומרת שאני צריכה לכתוב את סיפור החיים שלי, הוא עצוב, שמח, מצחיק, מרגש, מוזר, דרמטי ובעיקר לא רגיל. חוץ מזה שלכתוב 'יומן', נקרא לזה ככה. זה באמת כיף.


קראתי לבלוג 'להיות או לא להיות' שמי שלא יודע, זה מ'המלט' שנכתב ע"י שייקספיר. והכינוי שלי הוא Juliet מהסיפור המפורסם 'רומיאו ויוליה' שגם הוא נכתב ע"י שייקספיר. מהסיבה שאני כמו כל נערה רוצה להיות שחקנית. אני לא יודעת אם זה יקרה, אני מאוד מקווה, פוטנציאל – יש. לפחות ממה שנאמר לי. בגיל 7 השתתפתי בפרסומת של 'וריאיטי' ארגון למען ילדים עם קשיים. עזרתי להם לארגן תרומות. הקמפיין כלל גם שלטי חוצות. הרגשתי כמו דוגמנית. עד היום אין לי מושג למה דווקא אני נבחרתי, אני לא יפה או כריזמטית. אני תוהה אם זה היה כי נראיתי כמו ילדה מוגבלת בגיל הזה. וגם שרתי עם שלומי שבת באירוע התרמה שלהם. בגיל 8 השתתפתי בסרט סטודנטים 'דף לבן' אני לא אתפלא אם אף אחד לא מכיר. בתור ילדה לבקנית שקראו לה אריאל. בגיל 13 בערך נרשמתי לקורס דיבוב ודיבבנו כמה סרטים מצוירים, הבימאית שלי יפה גבאי, הבטיחה לקחת אותנו לאודישנים ולדבב סדרות וסרטים שבאמת יפורסמו, בואו נגיד שהיא עדיין לא התקשרה. בכיתה ז' הזמינו אותי לאודישן של סרט קולנוע, הם הזמינו (::) לא ממש הבנתי את התסריט ולא התקבלתי. ומאז נעלם לי הביטחון על הבמה. בכיתה ו' אני וחברה ששמה ליהי, נרשמנו לקורס משחק, תיאטרון כזה במתנס של השכונה. מאז עליתי לחטיבה, נרשמתי לחוג תיאטרון, הם היו בסוף השנה שככה יצא שהפסדתי את כל הסדנאות והתרגילים ואת הלמידה, והצטרפתי בדיוק בעיצומן של החזרות למופע סוף השנה. קבלתי תפקיד קטן של שייקספיר. לא הבנתי מילה ממה שהיה כתוב שם, הכי מפליא שזה היה בעברית. הייתי בכמה חזרות עד שהבנתי שזה לא מתאים לי. חטפתי רגליים קרות ופרשתי כמה ימים לפני ההופעה. אני לא סלחתי לעצמי. והמשכתי שנה במגמת קולנוע בבית הספר, נטשתי את המשחק. שנה לאחר מכן הלכתי למגמת תיאטרון. וגם שם, באמצע השנה איכשהו נעלם לי כל הביטחון העצמי שבקושי היה לי. ופרשתי כמה חזרות לפני המופע. המורה שממש אהב אותי. הוא טען שיש לי כישרון ופוטנציאל גדול. לא סלח לי. שנה לאחר מכן הוא פוטר. הבנתי למה, הוא לא ממש לימד ודיבר כל הזמן על אקטואליה ודת ומוסר. דברים חשובים אבל לא בשיעור המתאים. חוץ מזה שהוא היה זורק עלינו עטים והיה נותן כאפות כאלה בעורף. ממש אהבתי אותו. שנה אחר כך, כיתה ט' שוב נרשמתי למגמת תיאטרון עם המורה החדש אסף. הוא היה מעצבן, לא נתן שום צ'אנס. ואת השיעור הראשון הוא פתח ב'החוקים של חדר תיאטרון'. הבנתי שתיאטרון זה לא בשבילי. אני כנראה לא מסתדרת עם העמידה על הבמה והמשחק המוגזם, הבנתי שיותר מתאים לי קולנוע. משחק מול מצלמה. עברתי למגמת תקשורת ששנה הבאה יקראו לזה קולנוע. ושם מצאתי את מקומי. עשינו סרטים, כתבנו, צילמנו, שיחקנו, ביימנו, הפקנו, ערכנו, נהנינו.


אני מביטה לי מעלה אל עבר השורות. הכותרת כבר לא נראית לי מתאימה. זה לא היה כ"כ קצת. אני מקווה שמי שנכנס וראה את הפוסט שעורכו כאורך הגלות, בערך.


ונשאר וקרא עד הסוף יחזור לכאן. אני מקווה לעדכן כל יום. פה אני בעצם אכתוב על הכל. יומן, דעות, ביקורות, חלומות, אהבות, אכזבות, אני אעלה לכאן ציורים שלי (כשיקנו לי סורק) סיפורים או שירים או קטעים אם יתחשק לי לכתוב כאלה, אעלה לכאן תסריטים שאני כותבת, סרטונים, סרטים, קליפים שאנחנו יוצרים במגמה, תמונות שחברים שלי או אני נצלם, עיצובים שאני מסרטטת. כל מי שאחד התחומים כאן מעניין אותו מוזמן להגיב ולבקש שאני אתמקד באחד מהם.


אוף יש כ"כ הרבה דברים שמעניינים אותי, כ"כ הרבה להספיק, כ"כ הרבה דברים נפלאים שאני רוצה לחוות. איך זה שחיים רק פעם אחת?


מטרה: להספיק הכל – כי לא חיים לנצח.


בפוסט הבא אני אכתוב 'קצת' על דברים יותר אישיים ועמוקים שלי. בבקשה אל תחשבו שאני אדם שכל כך אוהב את עצמו. להפך. אני משתדלת לאהוב את עצמי. אני עובדת על זה. תבינו הרבה יותר טוב מחר בפוסט. אני מבטיחה שאחרי הפוסט של מחר שאר הפוסטים יהיו יותר קלילים. או שאהבתם את זה?


לסיום, כן כן סיום אפשר לצרוח באושר, אני מקווה שלא ייאשתי אתכם. ושאתם לא חושבים עלי משהו רע ולא נכון. אני מקווה שתחזרו לכאן. יום אחד אולי. ואולי אז, יצא ממני משהו.


אז לילה טוב, וחיים יפים.


יוליה

נכתב על ידי Juliet:> , 9/7/2010 00:04  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מתוסבכים , קולנוע
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJuliet:> אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Juliet:> ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)