וכך כתבתי

היי, לא רציתי להחליף כל כך מהר, אבל לא נורא, הנה ההגשה שלי לתחרות כתיבה שאני משתתפת בה....

אתן מוזמנות להגיב....

לקטע קוראים הולכת החלומות:

הלכתי לי בשקט במסדרון מלא הדלתות- על כל דלת- שם אחר, שם של מישהו אחר, שישן עכשיו וחולם, מדי פעם נעלמה דלת או הופיע, כל אחת עם שם חדש.

כל דלת בצבע אחר, אחת שחורה בצבע של אבל, אחת חומה בצבע של אדמה, כל אחת משנה צבעים- לפי החלום.

אני לא אהיה אחת מהם לעולם, כי על שמי- אין אף דלת, רק האנשים הרגילים מקבלים כאלה.

הולכי חלומות לא מקבלים דלתות משלהם, הם לא מקבלים את האפשרות לדלת משלהם, לחלום שהוא אך ורק בשבילם.

יש כאלה שיגידו שלהיות הולך חלומות זה דבר טוב, זה עוזר לכולם, זה נותן לך חיים של עושר והצלחה וכבוד, כל מה שתגיד, כל מה שתרצה, ישר תקבל, אתה רק צריך לומר מילה בודדת, וכל אוצרות תבל יהיו לפניך על מגש מכסף, יש אנשים שאומרים שאלה החיים הכי טובים שבן אדם יכול לבקש, החיים האולטימטיביים.

הם טועים.

יש סיבה למה לא הרבה אנשים הם הולכי חלומות- וזה לא רק בגלל שלא כולם נולדים עם זה, זה בגלל שלא כולם יכולים לשרוד את זה.

לא כולם יכולים לשרוד דרך הסבל הבדידות והכאב שכרוך בלהיות הולך חלומות, לא כולם יכולים לשרוד את זה בלי להתאבד, לא כולם יכולים לשרוד חיים בלי דלת.

אני לא מכירה חיים עם אחת, מאז שאני נולדתי, סומנתי כהולכת חלומות, הפרידו אותי ממשפחתי וגידלו אותי יחד עם שאר ההולכים.

לכל אחד ואחד מאיתנו, אין חלומות אף פעם, כשאנחנו נרדמים אנחנו מגיעים למקום הזה, שבו אני נמצאת עכשיו, ואנחנו יכולים לבחור לאיזה חלום להיכנס, ומתי לצאת, עד שנתעורר...

הפעם נכנסתי לדלת בגוון של לב שבור, לכם זה אולי לא אומר כלום- אבל אנחנו כבר למדנו לזהות את הצבעים.

אני לא במצב רוח לחלומות שמחים עכשיו, אני רוצה לראות כאב, אני רוצה לראות את החלום שהלב השבור הזה, המציא, אני רוצה לראות את הכאב בחלום.

'העלים של הסתיו מעופפים ברחוב הנטוש בזמן שהיא והוא הולכים יחדיו, הוא פונה אליה והיא מחייכת אל פרצופו הרציני, ומתמתחת כדי להגיע לשפתיו, אבל ידו על כתפה עוצרת אותה, היא מסתכלת עליו בתמיהה וכשהוא מתכופף ללחוש לה משהו באוזן, היא מחווירה בבהלה הוא מתרומם חזרה אחרי שדיבר ודמעות זולגות על פניה היפות, העצובות, הוא הולך ממנה במבט רציני ואדיש והיא נשארת שם מתייפחת לתוך כפות ידיה, אני עוקבת אחריו, מה שהיא לא רואה, מה שהיא לא יודעת, זה שמאחורי הפינה, גם הוא יושב שם, דמעות זולגות גם כן מעיניו, והוא מביט בפתק, שהרס את חייו הנוכחיים, בפתק היה כתוב כך:

תיפרד ממנה ומיד.

אם תחשוב אפילו לשנייה לא לציית, היא תמות

אם תגיד לה למה, היא תמות.

אתה יודע שאנחנו לא נפחד, פעם אחת זלזלת בנו, ואיך זה נגמר?

אנחנו צופים בך.

ולמטה היה סימן חותמת מפחיד, של גולגולת שחורה, בזמן שהוא בוכה, הוא זורק את הפתק לפח, בכל ליבו שונא את עצמו, את הסבל שהוא גרם לה, ומבין שחייו כעת, לא שווים לו דבר, לא בלעדיה, הוא מוציא מהכיס טבעת יהלום יפהפייה ולוחש לעצמו בשקט כך שאף אחד לא ישמע "עמדתי להציע לה נישואין" הוא זורק את הטבעת ברחוב והולך, בלי להסתכל אחורה, עם מבט רדוף בעיניים, אבל היא נשארה ברחוב, היא עדיין בוכה...'

זה היה חלום נוראי, ששחזר אירוע של אמת, חלומות כאלה הם החלומות האהובים עליי, הדבר היחיד שמונע מעצמי להתאבד הוא שגם לאנשים עם דלת יש סבל בחיים, אני חיה מהסבל של אחרים, אני יודעת שזה רע, אבל לפחות אני חיה, לפחות אני משלימה עם גורלי, אני יוצאת מהדלת של החלום לאט, ועומדת עוד הפעם במסדרון הגדול.

הדבר הכי עצוב בכל הסיפור שלי, הוא, שאני רק בת שש.

 ___________________

.....לי הוא גרם להיות ממש עצובה