לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

וכך כתבתי


זה בלוג שאליו אני יעלה דברים שכתבתי, כל מיני שירים וסיפורים, בעיקר שירים....


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2010    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2010

שלב 2


היי....

ממש רציתי לעשות עוד פרק אבל הייתי בחו"ל ולפני שהספקתי עלה עוד שלב...

סוריי.....

ממש תודה על כל התגובות הקודמות, זה היה ממש כיף לשמוע שאהבתם!

אז בלי עוד קשקושים, הנה הסיפור:

 

 

למה הצעירים מתים ראשונים?

למה אלוהים מתעלם מבני האדם?

למה כשמישהו שיקר לך מת, אתה לא יכול לעקוב אחריו, לא משנה כמה אתה רוצה?

שאלות שאין עליהן תשובה.

אני זוכרת את אותו היום בבירור, זה היה שיעור ספורט...

 

''"קדימה בנות, לרוץ מהר יותר!" המשרוקית של המורה נשמעה וכולן הגבירו את הקצב, ילדה אחת נעצרה לנשום לשנייה

"לא להתבטל ניאה" המורה צעקה בקול מרושע

"אבל המורה- את יודעת שאני לא יכולה לרוץ כל כך הרבה, אני אסמטית..."

"ואת כבר יודעת שאלא אם כן אני רואה אישור מרופא- מבחינתי את כמו כולן" הילדה- ניאה- המשיכה לרוץ בחוסר יש, דמעה בזווית עינה.

אחרי כמה סיבובים, הילדה נפלה על הרצפה בפתאומיות, מפרכסת על הרצפה- מנסה לנשום, אחת מהילדות האחרות צעקה "תזמינו אמבולנס- מהר!"

האמבולנס הגיע אחרי מה שנראה כמו נצח ושמו לה מכשיר נשימה על הפה- הנשימות של הילדה נרגעו והאמבולנס נסע משם- הסירנה מהבהב, וחזר לבית חולים, הילדה התעוררה והורידה את מכשיר הנשימה מהפה.

היא הייתה בסדר כבר.

לפחות ככה היא חשבה.

לפתע הנשימה נעתקה מפיה שוב- היא נפלה על הרצפה וניסתה להגיע למכשיר הנשימה אבל לפני שהיא הספיקה- היא אבדה את ההכרה.

 אחרי כמה שעות, היא התעוררה שוב.

היא הרגישה כאילו היא עפה, היא ראתה את עצמה שוכבת, אבל מחוץ אל הגוף.

היא נסתה לקרוא להוריה שעמדו ליד המיטה עם דמעות בעיניים אבל הם לא שמעו אותה- הרופא הגיע- אמר להם כמה מילים ואמא התייפחה על כתפיו של אביה, בהתחלה היא הייתה המומה אבל אז במבט עצוב כלפי מטה- היא המשיכה לעוף למעלה לשמיים.

אי שם- כוכב נוצר.'

 

היום הזה היה לפני שנה ועכשיו בהתבוננות לאחור- אני מצטערת על כל הדברים שלא עשיתי כשיכולתי.

מאז- אמי ניסתה להתאבד 3 פעמים, ובכל פעם נעצרה ברגע האחרון.

מאז- האנשים שהכרתי גדלו והחיים שלהם השתנו מאוד.

מאז- הילד שאהבתי כבר השיג חברה.

מאז- המורה לספורט איבדה את עבודתה.

מאז- קרו כל כך הרבה דברים, אבל אני יודעת שאני כבר לא שייכת לעולם ששם, אני שייכת לכאן.

 

זה הסיפור שלי. זה הסיפור של איך ילדה נהרגה בגלל שיעור ספורט.

 

_______________

 

היי....

כמו הסיפור הקודם- זה גם סיפור די מדכא...

מי שהיה איתי מתחילת הבלוג יודע שאני בן אדם דכאוני....

מקווה שאהבתם...

 

נכתב על ידי writer לשעבר , 19/8/2010 16:38   בקטגוריות תחרויות כתיבה  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  writer לשעבר

בת: 29




859
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לwriter לשעבר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על writer לשעבר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)