וכך כתבתי

אני בסופר מחסום כתיבה בקשר לשני הסיפורים שלי, אז, איזה כיף!

אני הולכת להפסיק אותם לבינתיים כנראה, סוררייי....

פשוט סגרתי את רוב הנושאים ולמרות שיש לי מלא רעיונות להמשכים זה אומר לדלג על המון זמן בסיפור..

אני אנסה עכשיו עוד ניסיון בכל זאת, אבל הוא בטוח יצא מעפן, מה גם שאני לא כותבת יפה בכל מקרה, זה יצא יותר גרוע אפילו...

סורי!

הנה:

כבר כמה חודשים שהכל היה כרגיל...

לא קיבלתי אף חיזיון, לאנס התנהג כרגיל.

ישבתי בשיעור ליד לאנס, ואז התחילו לזלוג לי טיפות מהעיניים.

לא, לא בכיתי, כי בוכים כשעצובים או כשכואב וחוץ מזה מרגישים שבוכים, פשוט טיפות נטפו לי מהעיניים, עוד ועוד, בלי שליטה.

הם יצרו מן אגם קטן על השולחן שלי ולאנס, שישב לידי לחש בדאגה "מה הבעיה?"

"אני לא יודעת! אני לא בוכה! מה קורה כאן?" עניתי בלחישה

באופן מפתיע כל שאר הכיתה לא שמה לב לזה, ואז אחרי שהופיע שלולית נעצרו הטיפות ותמונה הופיעה בהן, הייתה שם אישה, שערה היה לבן כמו, טוב, זה קצת אירוני אבל כמו הירח.

הפה שלה היה עדין ועורה היה חיוור גם הוא, היא עטתה כיסוי עיניים והרקע שמסביבה היה של שלג.

היא אמרה שלוש מילים ונעלמה "צאו מבית הספר"

ישר אני ולאנס קמנו, כמו אחוזי כישוף, ויצאנו מהכיתה, להפתעתנו הרבה, המורה לא שם לב, וכשהסתכלתי אחורה ראיתי את עצמי יושבת בכיתה, אבל כמובן שזה לא הייתי עצמי, אני חושבת.

"מה קורה פה?" ניסיתי לבטא אבל כל מה שיצא זה רגע שריקה של רוח, כשיצאנו מבית הספר, התחלנו לעופף למעלה ושנינו נראנו מבולבלים, כל פעם שניסיתי לדבר יצאה לי רוח מהפה, וכנראה שזה מה שקרה גם ללאנס כי הוא לא הוציא מילה במשך כל הזמן הזה.

נעצרנו על איזה ענן שם הייתה האישה מכוסת העיניים.

"דסטני, הלפר (מבטאים destiny, halper) טוב שהגעתם" שמעתי, אבל השפתים של האישה לא זזו.

"מה?" ניסיתי להגיד אבל שוב יצאה רק רוח מהפה שלי

"תחשבו על המילים שאתם רוצים להגיד, ואז תשלחו אותם לאוויר. ככה נשמות מדברות."

"מה קורה כאן?" חשבתי בכוח וניסיתי לשלוח

בתגובה שמעתי צחוק מעודן "חיכיתי לכם, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?"

לאנס אמר, או חשב, או מה שלא יהיה "באנו ברגע שקיבלנו את ההודעה"

"אבל האזהרה הראשונה נתנה לפני חודשים, יש לכם מעט מאוד זמן כבר."

"לא נתנו לנו הוראות" עניתי

"ובכן כמובן שלא! אתם צריכים לחשוב לבד! מה חשבתם, שהכול יבוא בקלות?" היא הסתכלה בשעשוע, לפחות ככה אני חשבתי, לאנס חשב שהיא כועסת, היה קשה להבחין בגלל כיסוי העיניים.

"אבל אנחנו צריכים לפחות התחלה" לאנס מחה

"אם כך, אני אתן לכם אחת, מכיוון שהנני יודעת את דרככם."

"אז למה לא תאמרי לנו את הכול וזהו?" אמרתי

"זה לא כזה פשוט, אחרי הכול, מכיוון שאם אני אספר לכם, אצטרך לספר גם ליריבכם, שכן אני היא שומרת האיזון."

"יש לך שם" לאנס קבע

"אמת" היא ענתה

"אם אפשר לדעת מהו זה יהיה נחמד?" לאנס שאל

"אפשר" הייתה שתיקה קצרה אחרי זה

לאנס ענה "את מוכנה לספר לנו מהו?"

"אכן"

לאנס שתק ואז אמר "נו?"

"נו מה?"

"תספרי" הוא ענה בטון קצת מעוצבן

"אוה, למה לא ביקשת? שמי הוא סיס (sys)."

"סיס, קודם הזכרת שככה נשמות מדברות, אבל אני ולאנס לא נשמות, אנחנו בני אדם, למה התכוונת?" אני התפרצתי לשיחה

"כרגע אתם נשמות שנשלפו מגופן באופן זמני כדי שאוכל לדבר אתכם"

"אה, תמשיכי אם כך"

"אני אתן לכם את ההתחלה בנבואה

המיועדת ועוזרה ילכו בשביל

אשר לא נראה לאחד אחר

הם ימצאו דרכם בטקס הירח

שאף לא אחד מהם יודע דרכו

אך הם יאלצו ללמוד

שכן אם תוכניתו של השמש תצליח

הירח ירחץ בדמו שלו, והירח יזרח אדום כדם

זו פעם ראשונה בהרבה שנים

אך זריחה זו תסמל סוף

שכן הירח יגסוס ואיתו מאמיניו והעולם

וישאר רק חיקוי עלוב

להוד ולתפארת שהייתה פעם

האם זה ברור?" סיס שאלה

אני ולאנס הבטנו אחד בשני ונענענו את ראשנו ללא, אבל אז, נמשכנו למטה, והדבר הבא שאני זוכרת, זה שהייתי בכיתה.

מה דעתכם????