וכך כתבתי

לא... זה לא עוד פרק, כמו שאני נורא רוצה לכתוב כבר כמה זמן...

לא.... זה לא משהו חשוב במיולד, זה פשוט משהו שמבטא אותי, ורק אותי, זה משהו שכתבתי בכיתה...

ואני מבקשת... לא, אני מתחננת, אם אתם מישהו שמכיר אותי, שאפילו אולי חושד שהוא מכיר אותי באופן אישי, אל תקראו את זה, ואם אתם בכל זאת קוראים, כי אני יודעת שאני לא יכולה לעצור אתכם, אני מתחננת, אל תזכירו לי את זה, אף פעם..... אל תדברו על זה, אל תחשבו על זה, כלום...

התגובה היחידה שאני אהיה מוכנה לשמוע מכם על זה, זה פה בתגובות, וגם זה יחשוף את זה שקראתם...

אם אני אראה שינוי קטן בהתנהגות של מישהו כלפי שאני יודעת שזה בגלל זה, אני לא יכולה לתאר לעצמי איך אני ארגיש...

פשוט היה לי חשוב לפרוק את זה באינטרנט, כמו בימים שבהם הבלוג היה אנונימי...

הנה זה בא...

אולי כל מה שבן-אדם דחוי אי פעם ירצה, זה להשתלב.

אולי אפילו אחרי שבן אדם כזה ישתלב, הוא עדיין ירגיש דחוי.

ואולי, אולי כל מה שבן אדם, כל סוג של בן אדם, אי פעם ירצה זה להרשים מישהו.

אני יודעת שכל החיים שלי סבבו סביב להראות לאנשים שאני חכמה וטובה ושנונה.

ואני יודעת שכל החיים שלי סבבו סביב שקרים.

בגלל זה אני כל כך אוהבת ספרים, במיוחד פנטזיה, ככל שהעולם יותר רחוק מהעולם שלי, ככה יותר טוב.

ככל השעולם יותר רחוק, אני שוקעת אליו יותר, אבל כל זה הסחת דעת.

בגלל זה אני תמיד ארצה לבכות\אבכה בסרטים עם סוף טוב.

בגלל שאני יודעת שהכל אשליה, שזה אף פעם לא יקרה לי.

בגלל זה אני כל כך אוהבת לכתוב, זה לשקוע לתוך עולם חדש, שאני שולטת בו, ובסופים.

בגלל זה אני כל כך אוהבת להרוג אנשים בסיפורים, זה לא מסאדיזם, זה דרך לתעל כאב, כמו להרביץ לשק איגרוף, בערך...

בגלל זה כל פעם שאני מקבלת פחות מטוב מאוד במבחן, דמעות עולות לי לעיניים, ואני רוצה פשוט ללכת ולמות איפשהו, זה פשוט מוכיח לי שלא.

לא אני לא חכמה יותר או טובה יותר או שנונה יותר מאנשים אחרים, מרובם אני אפילו פחות.

אני פשוט שחקנית טובה.

אני חיה חיים של בן אדם ממוצע בהכל, של בן אדם שנחוש להראות לכולם שהוא יותר טוב מהם, אבל אין לו כוח לזה.

אני חיה חיים בתוך קליפה, שהיא לא אני, וכשאני האמיתי חומקת החוצה לרגע או שניים, אני מהרת להדחיק אותה חזרה פנימה.

אני תמיד חייבת להראות לכולם שלא משנה מה הם אומרים לי, או עושים לי, או אומרים עליי... כל אלה בכלל לא משנים לי, שלא אכפת לי מה חושבים עליי....

אבל זה לא נכון, וכשיורדים עלי בגלל משהו שאני יודעת שהוא נכון, אני נעלבת... זה כמו שאסור לקרוא לבן אדם שמן, שמן בצחוק...

אני תמיד חייבת להוכיח לכולם שכלום לא אכפת לי.

שהכל בסדר, אבל נחשו מה? זה לא, זה אף פעם לא...

וכנראה שאני תמיד ישאר...לבד....

לפעמים אני מקווה שאף פעם לא הייתי נולדת בכלל.

לפעמים אני תוהה מי יבכה אם עכשיו ידרסו אותי, או שתקרה לי תאונה אחרת ואני אמות, או אפצע קשה...

לפעמים אני רוצה למות אבל אין לי את האומץ...

זה אני.

לא זה לא סיפור, זה על עצמי.... מצטערת לאכזב...