יש עוד גבר בחיים שלי, הגיע הזמן שאספר לכם עליו.
גם לא הספקתי לעדכן אתכם לגבי ליל הסדר בסוף, קיבלתי עבודה חדשה והראש שלי מתפוצץ כשהוא מנסה לתפוס את הכמות העצומה של כל מה שעוד יש לו לעבוד עליו.
אני כותבת לכם עכשיו בכל זאת כי הראש שלי שוב מתפוצץ, אני לא מצליחה לישון ואני גם לא רואה את עצמי מוציאה עבודה ראויה במצב הזה, כך שאין מה לבזבז על זה אנרגיה. האמת היא, שמה שמפריע לי לישון הוא לא הכאב הפיזי הזה, אלא המחשבות שלא נותנות לי לנוח, בגללן עזבתי את המקלט שארוסי השאיר לי בין זרועותיו ועל קצות האצבעות פניתי להביא את המחשב.
היום כשנסעתי עם ארוסי (רשימת ההשמעה מופעלת באקראי) המערכת ניגנה את השיר שלנו. לא שלי ושל ארוסי, שלי ושל הגבר האחר, זה שהזכרתי בשורה הראשונה. הזכרון שלו לא יעזוב אותי לעולם, והוא זה שעיצב את האישיות שלי כפי שהיא היום, הוא זה שעורר בי את כל השנאה והאהבה שלי לגברים, הוא השאיר בי חלל שאפילו ארוסי, הגבר היחידי שאיתו אני רוצה לבנות את העתיד שלי, לא מצליח למלא.
קודם, אני עוד חייבת לספר לכם על התפנית הנהדרת שקרתה בעניין ליל הסדר.
בפוסט הקודם-קודם סיפרתי לכם על הפחד הנורא שלי שהמשפחה שלי תחזור להתנגד לקשר ושביקשתי מארוסי לא לבוא לליל הסדר. נדמה היה לי שזאת ההחלטה המושלמת כדי לפתור את כל הבעיה אבל ברגע שסיפרתי לאמא שלי היא היתה נסערת במידת מה. היא אמרה לי
"את רצינית עם הבחור הזה? את רוצה להשאר איתו? אם כן, את צריכה לבוא איתו גאה ולהצהיר- זה מי שבחרתי, תתמודדו. אם את איתו, תהיי איתו עד הסוף. אני לא אעמוד בדרך שלך ואני לא מתווכחת עם האושר שלך. אני גם לא חושבת שמישהו אחר מהמשפחה יעשה את זה אחרי ליל הסדר."
כמובן, זה לא מנע ממני להיות לחוצה לחלוטין בליל הסדר, אבל בסופו של דבר, הערב עבר חלק ולא התעוררו שום בעיות בעקבותיו כך שהעניין הזה הגיע לפתרונו על הצד הטוב ביותר.
בכל אופן, ועם כמה שאני בשום פנים ואופן לא רוצה שנושא ליל הסדר, שהיה חשוב לי מאוד, יראה כמו עניין שולי, סיימתי לדון בו ועכשיו אחזור לנושא שדיברתי עליו קודם.
לשמוע את השיר ההוא שוב הזכיר לי איך הוא תמיד היה שם, איך הוא היה שר אותו כשהוא הסתובב בבית. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא היה שר איתי שירי רוק ישנים באנגלית עם מבטא מצחיק, הוא לימד אותי איך לשחק כדורסל ונתן לי לשתות מהבירה שלו מדי פעם.
אני מדברת על אבא שלי, שעד הזמן שהוא עזב אותנו היה הרבה יותר מזה בשבילי. לא הסתדרתי אף פעם עם ילדים בגיל שלי, ככה שכל הכישורים החברתיים המקולקלים שלי הם למעשה תוצאה של הקשר איתו.
הוא לא היה מכאן, הוא עלה בגיל שבע לארץ מדרום אפריקה. תמיד הרגשתי כאילו גם אני עליתי משם איתו. השם שלי לא ישראלי בגלל שהוא קרא לי על שם סבתא שלו, כל הילדים אף פעם לא הבינו למה אני קוראת לו dad ולא אבא במבטא שהם אף פעם לא שמעו [עד היום אני לא נתקלת בהרבה אנשים ששמעו מבטא דרום אפריקאי בחייהם!], כל ההרגלים שלי יובאו על ידו מחו"ל, כל מה שהכרתי היה מה שהוא הכיר לי. יום אחד כל זה פשוט התהפך.
יום אחד הוא פשוט עזב את הבית. מאז שהוא עזב הוא כבר לא היה הבנאדם שהכרתי. הוא לא היה האתאיסט המרדן שהכרתי, ששמע רוק כבד והלך כל הזמן עם בנדנות של אופנועים וגולגלות. פתאום היתה לו אישה אחרת, והיא לא היתה האמא היפהפיה שלי, היא היתה אישה גועלית לחלוטין, שוטרת במקצועה, שמנמנה עם שיניים מרקיבות שכל הזמן היתה צריכה לדעת לאן הוא הולך ורוב הזמן באה איתו. הוא כל הזמן דיבר עברית לידה, ושמע את המוזיקה שהיא שומעת. החלק הכי נורא בזה היה שהיא היתה דתיה. הוא חזר בתשובה ונטש את הרוק הכבד לטובת מוזיקה יהודית "כהלכה". כבר לא היה לו זמן ללמד אותי איך להחזיר מכות למי שמציק לי, או לראות איתי סרטי פעולה של אנג'לינה ג'ולי. במקום, הוא היה עסוק בלהעמיד פנים שהוא מתפלל ובלמרר לאמא שלי את החיים.
כשהוא סיים לעשות לנו בעיות בבית משפט, החלטתי לנתק איתו קשר. כבר סיפרתי לכם שאני שונאת את פסח, לא הספקתי לספר לכם למה. בשנים הנוראיות של המאבק המשפטי וההטלטלויות בין עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות סוג ג', לא ממש התחשבו בדעתי ובדעתה של אחותי, אפילו לא ההורים שלנו, שבשלב ההוא אפילו עליהם לא סמכתי. בית המשפט חילק לנו בתחילת השנה רשימה של חגים ואיפה נהיה בכל אחד מהם, כדי שיהיה הוגן כלפי ההורים שלנו. בגלל בעיית התקשורת של אחותי, התחשבו ברצון שלה לחלוטין והיא תמיד היתה נשארת בבית. אני נאלצתי להמשיך להתלש ממקומי לתוך המשפחה החורגת הגדולה והדורסנית שנכנסה לחיי בלי שתהיה לי זכות לערער על כך.
בכל אופן, אחרי השינוי שבתרחש באבא שלי, היה סיוט לראות אותו כל פעם מחדש. כשאחד מהבנים במושב הדתי שלו ביקש להיות חבר שלי וסרבתי, הוא קרא לכל החברים שלו והם זרקו עלי אבנים, רדפו אחרי, והתגודדו מסביבי כדי להרביץ לי. אותו הבחור התיישב עליי ונתן לי מכות עם שעון הברזל שענד על היד שלו. אבא שלי התרגז קצת, אולי כי בכלל לא סיפרתי על זה. האח החורג שלי שתפס אותי בוכה בחדר עם סימנים ליד הרקה התעצבן כהוגן ועד היום אני לא יודעת מה הוא עשה, אבל כל הבנים שהיו מעורבים במקרה ההוא ברחו מהאזור כל פעם שהם ראו אותי. הרגשתי שאין לי מקום יותר בחיים של אבא שלי והחלטתי לנתק איתו קשר. נראה היה שהוא מעודד את זה, הוא לא היה מתקשר והתרוץ שלו היה שגם אני לא. הוא גר שעה וחצי נסיעה מאיתנו ככה שבכל אופן לא התראנו הרבה.
השיחה האחרונה שלי איתו היתה כשנולדה לו בת. הוא התקשר לספר לי ואני הגבתי ב-"בסדר". הוא המשיך לדבר על זה וכל מה שהגבתי היתה אותה מילה לקונית. הוא הבטיח שהוא יבוא לבקר כדי שנפגוש אותה, ואני רציתי לזרוק את הטלפון על הקיר כדי שיתפרק לאלפי חתיכות, במקום זה אמרתי "בסדר". לא שמעתי את הקול שלו יותר מאז. זה היה לפני 8 שנים.
לפני שנה וחצי בערך הוא מצא אותי בפייסבוק. הוא שאל מה נשמע כאילו התראנו כל הזמן הזה. לא עניתי. מאוחר יותר ראיתי שלאחותי הוא שלח הודעה חנפנית על געגועים ורצון להפגש איתנו שוב. באותו זמן לא השתכנעתי, ויותר מכל נפגעתי שאיתי הוא מדבר בקרירות ולאחותי הוא מספר שקרים על רגשות שלכאורה קיימים בתוכו. היום אני מסתכלת על זה בצורה קצת שונה, תמיד היה בינינו קשר של חברים-בנים ולא דיברנו יותר מדי על רגשות. עם אחותי הוא מעולם לא התחבר יותר מדי כי היא היתה רגשית מדי בשבילו. בזמן שאני הייתי קשורה אליו, אחותי היתה קשורה לאמא שלי. זאת היתה חלוקה די נוקשה למעשה.
בכל אופן, אני ואחותי לא הגבנו לו ומאז אני רק נכנסת מדי פעם לראות תמונות של החצי אחות הקטנה שהוא סיפר לי עליה ושל החיים שלו שכל כך שונים מכל מה שהוא היה פעם. אני חושבת על זה שאין לו מושג על ארוסי, על תחומי העניין שלי, על הלימודים שלי באוניברסיטה ותוהה כמה בכלל אכפת לו. כשאני נכנסת להרצאות באנגלית אני מפחדת לדבר כי המבטא המוזר שהוא העביר אליי גרם לי להתביייש בדיבור שלי מאז שהוא עזב. למרות זאת, הגעגועים לשפה היפה הזאת לא עוזבים אותי לרגע, והמחשבה על החלל הריק שהוא השאיר מאחוריו רודפת אותי בצורה של כעס שאני לא חושבת שאי פעם יחלוף.
כל כמה זמן, כמו עכשיו, מתחשק לי להטיח הכל בפנים שלו, לכתוב לו שהוא היה זה שויתר עלינו, להגיד לו שאני הולכת לעשות דברים גדולים בחיים שלי ושאין לו מקום בתוכם. לפעמים שאני פשוט נכנסת מתחת לשמיכה ואומרת שלא אכפת לי. היום נראה לי שעברתי צעד אחד הלאה, היום אני מרשה לעצמי לדמיין מה הייתי אומרת לו. אולי יום אחד גם אגיד.
לילה טוב וסוף-חג שמח לכולכם,
לולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לולה דעת
