התחושה זהאת שדי נמאס, אין על מי לסמוך. אין את מי לשתף .
רק רוצה לצרוח לברוח להעלם .
התקופה לחוצה כרגיל , מסביב רק קנאה וצרות עיניים מכל מקום.
פשוט נמאס,
תחושה כזו של הלב בוכה, כואב.
לאט לאט זה עולה גם לעיניים, ואז גם הן בוכות
אבל מבפנים הנפש צורחת .
אז הנה כמה שירים שמתארים את התקופה שלי בצורה מושלמת... ממליצה להאזין (:
תריס סגור ולב שבור, הכיס גמור, בחדר רק בקבוק של יין
איתו תשתה את סוף היום, אולי תשכח מהכאב לעוד יומיים
זה כבר שנה שנשארה אותה המדרגה, אותו בניין, אך לא אותם שמיים
קירבה שנהפכה שנאה ובאותה פינה, כבר אין ירוק שצמא למים
מתהלך בתוך חיים שכרוכים בשדה קוצים
אומרים אדם שלא מגשים חלום, לא חי
פזמון:
אור יום עולה וזה לא מראה לי שום דבר
וכמה שרציתי, זה בסוף נגמר
האם במבוך הזה שמסובך כזה, נמצאת עוד אהבה?
מביט אל התמונה הישנה סבי וסבתי נשארים רק זיכרון בינתיים
אנשים לומדים לחיות את החיים שמתנדנדים כמו על שתי כפות מאזניים
סיפורים הם מספרים על מלחמות ונשקים
בזמן שהם יוצאים להלחם, לחיות עוד יום אחד
ואני שמסתכל על עצמי ובכל יום שואל ומתפלל
גיבורים כבר לא עומדים פה בזמנים, נעלמים
מתחבאים ומשאירים עולם שלם לבד
אומרים אדם שלא מגשים חלום, לא חי
פזמון:
אור יום עולה וזה לא מראה לי שום דבר
וכמה שרציתי, זה בסוף נגמר
האם במבוך הזה שמסובך כזה, נמצאת עוד אהבה?
והחושך יורד, כוכבים שיאירו לי את המחר
יתגשמו החלומות, עיניי יראו כל מה שנסתר
ואני במבוך הזה, שמסובך כזה, אמצא לי את התקווה...
מעבר:
אוהבים ונפגעים, כבים ונדלקים, אורות שבים
מתחזקים ואז חוזרים להיות שוב אחד
התמימות דלתות סגרה ומסגרתה תמונת קינאה
ובתמורה הם מושיטים לה את היד
והחושך יורד, כוכבים שיאירו לי את המחר
יתגשמו החלומות, עיניי יראו כל מה שנסתר
ואני במבוך הזה, שמסובך קצת כזה, אמצא לי את התקווה...
בינתיים לא נרדמתי, בחדרי הצליל מוכר
מכוון אותי אל תוך מקום שבו הכול מואר
וזה מוזר שאין בי כוח
וכשיצאתי לדרכי פגשתי איש חכם וזר
שאמר לי שאלך בשביל הזה אל מול נהר
לפעמים מותר לברוח
ובנהר הזה המים שספוגים דמעות
של אנשים שכאבו קצת לפניי פחות
זה לילה קר בכדיי לשכוח
פזמון:
אם החיים מדברים אליי, אז אני מקשיבה
ואם עוד ארצה לדעת אהבה, אז אני מחכה
וגם אם פתאום ישובו לחכות ימים קשים
הם בוודאי האות שזה האור והוא בדרך
וכשהלכתי לסמן גם בהרים ובגבעות
שתלתי עצב ושמחה ואז פרחו מצוות
גם בספרים כתוב לשמוח
ברחובתיי עייפתי והבטחתי שם עוד לנסות
אדם שלא נשם אבק דרכים, אינו רשאיי לשאוף אוויר פסגות
מאוחר, צריכה לזרוח
הכאב חולף, הכאב חוזר, הכאב כואב פחות
מלמד אותי לכתוב את שרציתי להיות
כמו הילדות, הכול בטוח
פזמון:
אם החיים מדברים אליי, אז אני מקשיבה
ואם עוד ארצה לדעת אהבה, אז אני מחכה
וגם אם פתאום ישובו לחכות ימים קשים
הם בדוואי האות שזה האור והוא בדרך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
linoyzok
