I'm Not Superman

אני:" מה הנזק ? כמה מתו ?"

מייקי:" הרבה."

אני ומייקי פשוט ישבנו בכיתה, והיינו שקטים.

אחרי כמה דקות מייקי אמר:" יש עוד משהו שאת צריכה לדעת."

פתאום נשמע בום חזק.

מייקי, שהרכין את ראשו, מיד הרים אותו והתחיל להלחץ

מייקי:" לילי, בואי עכשיו מהר ! לפני שהוא יחזור ! צריך להתחבא !"

אני:" מה? למה ? מה קרה ?! מי זה ?"

מייקי:" את שואלת יותר מידי שאלות ואין לנו זמן, תסמכי עליי, אני אסביר לך אחרכך !"

מייקי הסיט את מבטו לכמה כיוונים, הסתכל מסביב, חיפש מקום מחבוא.

הבום נשמע שוב, והפעם הוא לא הפסיק ונראה שהוא מתקדם לעברנו.

מייקי, שחיפש ללא הפסקה מקום מחבוא, מבטו נעצר על הדלת לכמה שניות.

מייקי:" לילי, תרוצי הכי מהר שאת יכולה ! ולטובתך, אל תסתכלי לאחור !" מייקי אמר, אחז את ידי בחוזקה והתחיל לרוץ לעבר הדלת.

צליל הבום נשמע שוב ושוב, ובשנייה שיצאנו מהדלת, הוא נפסק, ואיתו גם מייקי עצר

מייקי:" חכי שנייה." מייקי הסתכל מסביב, בחן את הסביבה.

הבום המשיך, אבל בקצב מהיר יותר.

מייקי חיזק את אחיזתו בידי וצעק:"רוצי !!!!"

לא הסתכלתי לאחור, סמכתי עליו. לא היססתי לרגע, לא הסתכלתי לאחור.

"לילי, אני צריך שתבטיחי לי משהו !" מייקי אמר תוך כדי ריצה, "אני אעזוב לך את היד, ואל תעצרי ! אל תפסיקי לרוץ ! תצאי מבית הספר הכי מהר שאת יכולה !" מייקי התסכל עליי, נעצר, חיבק אותי ולחש :" אל תדאגי לי." נעצרתי, הייתי מופתת "רוצי !" הוא צעק

התחלתי לרוץ עם דמעות בעיניים. רצתי, מהר כלכך,תוך שניות הגעתי לשער. ידעתי שמשהו פה לא הגיוני, אבל זה בהחלט לא היה חלום.

השער היה פתוח והעיר הייתה שוממת, לחלוטין. פתאום שמתי לב שהבום הפסיק. אך במקום להיות יותר רגועה, השקט הזה רק הלחיץ אותי, יותר מידי הלחיץ.

מתוך לחץ, אחרי הרבה מחשבה והליכה הלוך ושוב, התחלתי לרוץ לכיוון הבניין. מששהו בתוכי אמר לי לא לעשות את זה, שאני צריכה לצאת מהבצפר כמו שמייקי אמר לי,  שזה לא ייגמר בטוב. אבל לא יודעת למה, המשכתי לרוץ למרות זאת.

ראיתי את מייקי עומד שם, מחכה לגורלו. הוא שמע אותי והסתובב לכיווני, ופתאום, משהו שחור תקף אותו מאחור.

"מייקי !" צעקתי מזועזעת.

הדמעות התחילו לרדת והדבר השחור נעצר, הוא לא זז. כשראיתי שמייקי לא קם, ניגבתי את הדמעות, לקחתי נשימה עמוקה, והסתכלתי עם הדבר השחור.

אחרי כמה שניות ראיתי שהוא נסוג לאחור.

מייקי קם, מטושטש, ומדמם. "אתה צריל לנוח" הוא קם ועזרתי לו להגיע לחדר האחות, ושם הוא נשכב על המיטה.

חבשתי אותו ומשם קיוויתי רק לטוב.

"לא היית צריכה לחזור" מייקי אמר. "אני יודעת" השבתי במבט מושפל.

מייקי עצם את עיניו ונרדם, שנייה לפני זה הוא אמר בשקט :"אל תעזבי אותי."