טס כותבת

סוף החופש הגדול עכשיו, ואני נמצאת כרגע בסטודיו לציור שההורים המאמצים שלי קנו לי במרכז העיר. בעוד שבוע תתחיל שנת הלימודים, בה אני אתחיל ללמוד בתיכון לאמנויות, בכיתה י"א. 

ההורים שלי אימצו אותי כשהייתי בת שנתיים. אני לא זוכרת שום דבר מהתקופה שלפני האימוץ, אבל מהסיפורים שמעתי שהעבירו אותי בין משפחות אומנה שונות, עד שהתמזל מזלי ונחתתי בבית של ההורים שלי, ואחרי שנתיים בתור ילדת אומנה הם אימצו אותי באופן רשמי. 

שלא כמו ילדים מאומצים אחרים, אני לא רוצה לדעת מי ההורים הביולוגיים שלי. זה ממש לא משנה לי, יש לי הורים שאני אוהבת ואני לא צריכה יותר מזה.

ההורים שלי לקחו אותי כשכריס, אחי הגדול, היה בן שלוש. הוא בן ביולוגי שלהם, ואחרי שהוא נולד הם החליטו שהם רוצים עוד ילד, אבל הם רוצים לאמץ. 

למען האמת, קשה מאוד לדעת שאני לא קשורה באופן ביולוגי להורים שלי, אנחנו מאוד דומים: לכולנו עור בהיר ושיער בלונדיני. ההבדלים היחידים הם שאחי והורי גבוהים, ואני מאוד קטנה, העיניים שלהם כחולות והעיניים שלי ירוקות.

כריס גם לומד בתיכון לאמנויות, אבל במחלקת המוזיקה. הוא פסנתרן מאוד מוכשר. 

אני מתחילה לסדר את הסטודיו, מתארגנת לתזוזה. כריס אמור לאסוף אותי עוד מעט, לקנות תלבושות וציוד לבית הספר.

הסטודיו לא גדול, אבל הוא מושלם בשבילי. הוא נמצא בקומה העשירית בבניין דירות ויש שולחן באורך ארבעה מטרים שמוצמד לקיר הצפוני, מעליו חלון ארוך ממנו אפשר לראות את העיר הסואנת. על הקיר שלידו יש המון מדפים, מצויידים בכל מה שאמנית צריכה. על הקיר השני נעוצים מסמרים, עליהם אני תולה קנווסים כשאני מציירת בגדול. בפינה של החדר יש כיור, מקרר קטן עם שתייה וקצת אוכל, ולידו שולחן קפה וכמה שרפרפים. 

אני מחזירה את הצבעים למקום, שוטפת מכחולים ומנסה לנקות מעצמי כתמי צבע. אני מסתכלת במראה שתלויה ליד דלת הכניסה, בודקת איך אני נראת לפני שאני יוצאת. השיער הזהוב שלי אסוף בגולגול מבולגן, תקוע בו עיפרון שמחזיק אותו. הסרבל שאני לובשת מרופט ומלא בצבע, לכן אני מורידה אותו ונשארת רק עם תחתונים וגופייה לבנה.

אני פותחת את הארונית הקטנה שניצבת ליד המראה, שולפת ממנה מכנסיים ג'ינס ארוכים ולובשת אותם בזריזות. הטלפון שלי מצלצל.

"לילה, אני למטה" אני שומעת את הקול של כריס דרך השפורפרת כשאני עונה. אני מחייכת, לשמוע את כריס קורא לי בכינוי שהוא המציא לי כשהיה קטן תמיד מחמם לי את הלב. פעם, הוא היה קורא לי אמילילה, כי לא היה מצליח להגות את השם שלי נכון. בגלל שזה יוצא קצת ארוך, הוא היה מקצר ב"לילה". פשוט וקצר.

"דקה אני באה" אני אומרת, לוקחת את תיק הצד שלי וזורקת לתוכו מחברת. אני מכניסה את הטלפון לכיס שלי, יוצאת ונועלת את הדלת.

זה בניין בלי מעלית, ולכן אני רצה במורד המדרגות, כמעט מפילה בדרכי אישה מבוגרת עם שקיות של מצרכים. כשאני מגיעה למטה אני מזהה במהירות את הג'יפ של המשפחה שלנו, ומטפסת למושב שליד כריס שנוהג.

"היי" אני אומרת כשאני נכנסת והוא מעיף עלי מבט, שולף את העיפרון מהשיער שלי ונותן לי אותו. "את לא יכולה להסתובב ככה בציבור".

אני צוחקת, ומסדרת קצת את השיער החלק שלי, שכעת נופל ומגיע עד אמצע הגב שלי. 

"אנחנו נוסעים בדרך חזרה לאסוף חברים משדה התעופה, אני עושה מסיבה היום בערב לכל בית הספר. ההורים בניו-יורק, עסקים" כריס אומר ואני נאנחת. אני לא אוהבת את המסיבות שלו, אבל אני יודעת שאין לי עם מי להתווכח. הוא מחזיר את מבטו אל הכביש, ואנחנו נוסעים.

 

 

 

כשאנחנו מגיעים הביתה, כריס וחמשת החברים (הרועשים) שלו שאספנו משדה התעופה נעלמים במהירות לחדר שלו במרתף, ואני הולכת לחדר שלי. הבית שלנו גדול יחסית: שתי קומות, מרתף וחצר עם בריכה גדולה. בקומת הכניסה יש את החדר של ההורים שלי, חדר אוכל, סלון ומטבח. בקומה השניה נמצא החדר שלי, ספריה וחדר העבודה של ההורים שלי. כמו שכבר אמרתי, כריס גר במרתף. הוא הפך את המקום לאיזור דיי מגניב ומעורר קנאה, אבל אני לא אוהבת להיות שם הרבה כי המקום קצת קלאוסטרופובי. 

הרכב של ההורים שלי לא בחניה, ולכן אני מבינה שהם כבר יצאו. אני ניגשת למטבח ומחליטה להכין אוכל - לא אכלתי ארוחה הגונה מהבוקר, וכבר שבע בערב. אני גם יודעת שעוד שעתיים הבית יהיה מלא במתבגרים מיוזעים ומעצבנים, אז אני לא אוכל לבשל יותר מאוחר. 

אני מכינה ספגטי ורוטב בולונז תוך שעה, מראש מכינה כמות כפולה בידיעה שכריס וחבריו בטח גם יהיו רעבים. אחרי שאני לוקחת לעצמי מנה, אני מסמסת לכריס שיש אוכל ועולה לחדר שלי. אולי אני אצליח להרדם לפני שכולם יגיעו.

החדר שלי לא ענק, אבל גם לא קטן. יש בו בדיוק מה שצריך בלי להרגיש חנוק וצפוף: מיטה זוגית, שולחן ממוצע עליו מונח המחשב הנייד שלי, שטיח פרוותי ופסנתר כנף לבן. כשהייתי קטנה הדבר היחיד שהיה מרדים אותי היה הנגינה של כריס. גם היום, כשכריס במצב רוח טוב, הוא בא לנגן לי לפני השינה. בחדר שלי יש שלוש דלתות: אחת שמובילה למסדרון (בעצם לתוך הבית), דלת לחדר ארונות שמלא בעיקר בספרים ופחות בבגדים, ודלת למקלחת. בנוסף אחד הקירות עשוי לגמריי מזכוכית, ממנו אפשר לראות את החצר שלנו ולצאת למרפסת קטנה בה יש כורסא חמימה וספה. אני מאוד אוהבת לשבת שם עם שמיכה וספר טוב בימים יפים.

אחרי שאני אוכלת אני משאירה את הקערה הריקה על השולחן, מפעילה מוזיקה במערכת, לובשת פיג'מה, זוחלת למיטה ושוקעת בשינה.

 

 

 

"לילה, תתעוררי" אני שומעת קול ומרגישה מישהו מנער את הכתף שלי. "יש פה אנשים, בואי להכיר את מי שיהיה איתך בבית הספר עוד מעט!" אני רואה את כריס מעלי, ושומעת את מוזיקת המסיבות הרועשת.

אני קמה, עדיין ישנונית. "אני חייבת לבוא? אתה יודע שאני לא ממש טיפוס של מסיבות" אני אומרת בייאוש והוא צוחק. 

"יאללה למקלחת. תלבשי משהו יפה, אולי תפגשי בחורים" הוא קורץ לי ויוצא מהחדר. אני יודעת שלהתווכח עם כריס זה כמו להתווכח עם קיר - הוא לא יזוז לא משנה כמה אני אבקש ממנו. לכן אני מתקלחת, לובשת שמלה שחורה חמודה ויוצאת למרפסת, לראות מה מתקרב.

אני רואה המון בני נוער רוקדים בשכרות ושוחים בבריכה. חלקם מצאו פינות להתמזמז (אני רואה זוגות שעושים אפילו יותר מזה), וחלקם מתנשקים בעודם רוקדים באמצע הדשא הגדול.

אני נאנחת, זה לא הולך להיות כיף, אבל אני בכל זאת יורדת במדרגות של הבית לקומת הכניסה ויוצאת החוצה. הנה זה בא.

+++

קצת עלי:

קוראים לי טסה, ואני בת 17. גרתי בקליפורניה חמש שנים, ונכון לעכשיו אני גרה בארץ. זה סיפור שכתבתי לפני הרבה זמן, והחלטתי לעשות בו שיפוצים ושינויים, לנסות פה את מזלי.

אני יודעת שאי אפשר לדעת הרבה על הסיפור הזה מהפרק הראשון, אבל זה עוד הולך להיות מעניין יותר. רוב הסיפור מבוסס על מקרים אמיתיים, הדמויות נכתבו לפי אנשים שאני מכירה. לא אגלה לכם איזה פרטים הם פרי הדמיון, ואיזה הם פרי המציאות, אבל אני רק אגיד שהרוב הוא מציאות.

 

יש לי התייעצות: להעלות פוסט דמויות? או שאתם מעדיפים לדמיין?

שיהיה יום נפלא ושקט, ליבי נמצא עם תושבי הדרום. תהיו חזקים.