כל חיי הייתי רזה, רזה מאוד אפילו. ואפשר להגיד שהרזון היה הכוח שלי... הייתי זאת שכל הבנות קינאו בה, הייתי המתעמלת קרקע הדקיקה עם הגוף המושלם.

ובשנה האחרונה מאז שפרשתי מההתעמלות... טוב, נשארתי רזה, אבל פשוט לא כמו שהייתי פעם. ואני באמת לא אדם שטחי, ממש לא משנה לי על אנשים אחרים רזון או שומן ות'אמת אני אפילו לא נמשכת לבנות רזות.. חח.. אני אוהבת שיש מה לתפוס,

אבל על עצמי אני פשוט מרגישה ביטחון כשאני רזה מאוד. מרגישה טוב יותר עם עצמי כשיש הרבה מקום לרגליים בג'ינס וכשהבטן נשארת שטוחה וחלקה גם אחרי האוכל.

אז כבר שלושה ימים שאני מגבילה את עצמי למקסימום 900 קלוריות ביום (ומורידה את זה עם הזמן, כי זה יותר מדי), עושה ספורט ומתעדת הכל במחברת, אולי אני אעבור לתעד את זה כאן.

ומקווה שאני אצליח לרדת את ה6 קילו האלה שאני רוצה..  ולחזור להיות דקיקה וחזקה :)

כרגע אני 1.60 ושוקלת 46, רוצה להוריד ל40... 

וחוץ מזה, הכל איתי סבבה, תודה ששאלתם... חח :)

לי.

עריכה: הרגע נשקלתי וזה 45.4 :)

כלומר ירדתי חצי קילו ביממה האחרונה. הממ נחמד... כניראה שזה יותר קל משחשבתי...

מחכה לו חודשים, מאושרת כשהוא מתחיל, ותוך שבועיים כבר מדוכאת כמו אנ'לא יודעת מה. ככה, בלי סיבה. אולי משיעמום או שבירת שגרה לא יודעת, בכל מקרה זה מעצבן...

את החברים אני רואה פעם ביומיים שלושה, אני פשוט גרועה שלשמור על קשר בלי שגרה של בצפר, ושנה הבאה זה יהיה עוד יותר קשה, בתי ספר אחרים...

כולם הולכים לתיכון מסויים, לאותן שתי מגמות, ואני הולכת לתיכון אחר ליד הבית, למגמת תקשורת. אז יהיה קשה, לא נורא אני אשרוד. בכל מקרה אני מקווה שגם אם אני סתומה אני אצליח לשמור איתם על קשר, אני מתה על האנשים האלה... החברים הכי טובים שאי פעם היו לי. :(

אני לא אחת שמתחברת בקלות. לא באמת, בכל אופן. כלפי חוץ אני מסתדרת מהר, אנשים אפילו מחבבים אותי, אבל לרכוש אמון במישהו לוקח לי הרבה זמן. וזה משהו שסוף סוף יש לי עם החברים, ששנים לא היה לי עם אף אחד.

מה לעשות שמאז שאני זוכרת את עצמי אני סגורה. מאוד סגורה. אפשר לדבר איתי שיחה שלמה בלי לדעת עלי כלום, אפשר להכיר אותי שנים בלי לדעת מה התחביבים שלי אפילו. וזה לא שאני לא מדברת, אני מדברת הרבה, בלי לספר שום דבר בתכלס.

אני מניחה שככה זה כשגדלים בתחושה שמשהו בך לא בסדר, שמשהו בך שונה. שעדיף לך להסתיר את השונות הזאת כמה שיותר, שאף אחד לא יגלה... וככה אני הייתי. מגיל 10 אני מרגישה שונה.

בגיל 14 כבר הבנתי למה. לפני שנה וחצי... איך שהזמן עובר מהר. מאז אמא גילתה לבד ולא דיברה על זה יותר, ויצאתי מהארון פעם אחת לידידה. פעם אחת, וזהו. אני פחדנית משהו רצח...

וכמובן, שיש אותה. היא יודעת, כי הכרנו בקבוצה של ארגון הנוער הגאה. חודשים היינו מדברות, פשוט יושבות ומדברות על הכל אחרי הפעולות... וזאת הייתה תחושה מדהימה. אחרי שאת כל התהליך עברתי לבד, ותמיד הסתרתי את מי שאני, שיקרתי ולא סיפרתי לאף אחד, פתאום איתה נפתחתי, יכולתי לדבר על הכל והיא הבינה. הכל היא הבינה כי היא עברה את זה גם.

אני מניחה שמתישהו זה פשוט היה חייב להתמזג, להתפתח. התחושה המדהימה של הבנה וקבלה ושחרור השתלבה עם החיוכים היפהפיים שלה. השתלבה עם הדמעה שנזלה לה פעם. השתלבה עם הפשטות שלה, עם הישירות.

ואני התאהבתי. כמו שאף פעם לא התאהבתי במישהי. 

היא שכנעה אותי להצטרף למועצת הנוער איתה, היא גרמה לי להתמיד בפעולות של איגי, היא אפילו שכנעה אותי לנסות לראות את המגמה שלה בתיכון, שלשם אני באמת עוברת בסופו של דבר (אבל זה לא באמת בגללה... תקשורת זה נחמד).

ואני? לא אמרתי כלום. חודשים אני מאוהבת בה מעל הראש והיא לא יודעת כלום... ואני יודעת, אני יודעת שזה הזמן להגיד, זה הזמן לנסות, אולי גם היא מרגישה משהו...

אבל כמובן, כמו תמיד מפחדת. כמו תמיד לא מצליחה לשחרר את ההגנות. כמו תמיד נשארת סגורה.

אחלה.