אז הכל התחיל לפני בערך 7 חודשים.
הייתי רווקה , מוכנה לקשר , מחפשת וכמהה לזוגיות ואהבה אחרי זמן רב.
יצאתי עם חברות לפאב כמו בכל סוף שבוע, נכנסתי לאפליקציה "אטרף גירל" כמו בכל יום..
והסתכלתי "מי בסביבה".
הייתה אחת שראיתי שבתכלס לא הטעם שלי בכלל. אבל החלטתי בכל זאת סתם לשלח הודעה לראות מה היא עושה פה באזור.
מפה לשם דברנו קצת והיא אמרה שהיא כאן אצל חברה לסופש.
והזמינה אותי לקפוץ להגיד שלום.
אז אחרי הפאב קפצתי עם החברות לאותה הדירה שבה היא הייתה להגיד שלום..
ופגשתי גם את החברה של הבחורה שדברתי איתה.
משום מה, דווקא החברה הזו תפסה לי יותר את העין.
הרגשתי שהיא הטיפוס שלי.
עם זו שדברתי באפליקציה הקשר הסתיים כבר באותה שבת.
לעומת זאת עם החברה שלה, כמה ימים אחרי עוד המשכתי לדבר.
שלחתי לה הודעות.. נסיתי להכיר יותר.
לא פחדתי להיות אפילו קצת חצופה.
אחרי יומיים בערך מאותה שבת, אחרי שקצת שגעתי אותה הוזמנתי לקפה אצלה בדירה. "סתם להכיר אולי נהיה חברות טובות" היא אמרה.
אבל אני ידעתי מה אני באמת רוצה. ולא, לא רציתי שהיא תהיה "חברה טובה" שלי.
היא באה לאסוף אותי. זה היה בחורף. היה קר...
הגענו אליה לדירה והיא הדליקה לי תנור, הביאה לי שמיכת פיקה אישית מחממת והכינה לי כוס תה עם נענע כמו שאני אוהבת.
ישבנו , דברנו, הכרנו קצת. נסיתי להוביל תמיד לדיבור על "מה הסיכוי שלי" , והיא הסבירה כל הזמן שהיא פרודה טריה.
שהיא אחרי קשר של חצי שנה שהיה מאד משמעותי עבורה. הבחורה שהייתה איתה פשוט קמה והלכה בלי לומר דבר. נעלמה.
והיא עוד חשבה שאולי היא תחזור.
אבל אני נכנסתי לתמונה. ולא הסכמתי לקבל את האמרות של "פרודה טריה" ו-"זה מסובך כרגע" ו"אין לי מה לתת".
נלחמתי. הייתי שם ולא וויתרתי. ידעתי שאני רוצה את הבחורה הזו, ואעשה הכל כדי שזה יקרה.
ידעתי שאני לא מוכנה לפספס אותה בשום מחיר.
וכך היה.
הייתי שם. היא היתה בתקופה לא פשוטה עבורה. ואני , לא הבנתי עד כמה ...
נכנסנו בסופו של דבר לקשר, לזוגיות של ממש. אחרי שלא היה לה קל תקופה להגדיר אותנו כזוג.
אך בעצם בדיעבד, עשיתי טעות. טעות שעלתה לי ביוקר. בדמעות והמון כאב.
חצי שנה של זוגיות אנטנסיבית . כשהיא עדיין לא באמת שחררה או שכחה לרגע את האהבה הגדולה שהייתה לה בלב ונקטעה.
חצי שנה שסחבתי על הגב שלי בחורה נוספת, שהבת זוג שלי, הבן אדם שאני כל כך אוהבת, עדיין באיזה מקום אוהבת, ונמצאת שם.
ולא מוכנה לשחרר.
לא אפרט יותר מדי אבל עברתי ימים ולילות קשים בנושא. התפרצויות זעם ודכאון מצידה.
ריבים מטופשים על כלום. סיוטים באמצע הלילה כשהיא מתעוררת ובוכה ואני יודעת שזה בגללה...
והנה, אחרי שישה חודשי זוגיות, היא באה ואומרת לי את המשפט הנורא מכל.
"אנחנו צריכות לדבר".
היא עוזבת אותי.
שלושה שבועות שאני מנסה לעכל, להבין.. איך, מה, למה.
בזמן הזה היא הספיקה לנסוע שבוע למרכז לחברות. להתנתק מכל מה שקורה כאן. להתנתק ממני.
הספיקה לראות את הבחורה ההיא , הסיוט של חיי, פעמיים.
אנחנו עוד בקשר, כל פעם נסיתי להתנתק ללא צלחה מצד שתינו.
דברנו, נפגשנו. אי אפשר להגיד שהסיפור שלנו באמת הסתיים.
ואני ממשיכה לחכות לה. שתחליט מה היא רוצה באמת, מה טוב ונכון עבורה.
ובנתיים, גם איתה היא עדיין בקשר.
יש בי כל כך הרבה פחדים וחששות.
אבל האמת, כבר נמאס לי מכל הבכי וכאב הלב הזה.
אני סוחבת את הסיפור שלהן על הגב שלי כל כך הרבה זמן.
וכבר נהיה לי כבד.
בסיפור הזה יש עוד כל כך הרבה פרטים...
וכבר אין לי כוחות .
אני יודעת בוודאות שאחרת הייתה בורחת משם כבר מזמן.
אבל אני לא הייתי מסוגלת. אני אוהבת מדי.
היא קבלה ועדיין מקבלת ממני רק טוב.
יחס של מלכה.
אהבה עצומה ונתינה אין סופית.
לעולם לא יאהבו אותה כמו שאני אוהבת.
תמיד אני מבליגה לה על הכל.
נותנת אינסוף הזדמנויות.
רק רוצה שכל זה לא יהיה לשווא.
אני רק רוצה שיהיו איתי בלב שלם.
באהבה אמתית וכנה.
בנתינה והערכה.
כמו שאני.
ואם היא לא מסוגלת, אז שתלך. אבל באמת שתלך.
בלי לחזור כל פעם. זה משגע אותי.
אני מוכנה לשחרר אותה... אם היא תגיד לי ששם המקום שלה. שלשם היא רוצה לחזור.
רק שתחליט כבר,
כי בנתיים אני מרגישה באוויר.
ואני שונאת את ההרגשה.
אני מרגישה בתוך איזו טלנובלה בערוץ ויוה פלוס.
זה יותר מדי בשבילי.
רק רוצה לקבל כבר
את מה שבאמת מגיע לי....
ולהפסיק לכאוב .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
And you are?