אני לוקחת דף לבן. ריק.
וטומנת בו את כל הזכרונות שלי. הטובים והרעים.
גם אלה שלימדו אותי באמת. וגם את אלה שסתם.
את כל הטעויות והחיוכים, הליטופים והנשיקות, והאהבות. את כל הלבבות השבורים..
טומנת את הכל בדף הלבן המסכן, כמו שטומנים סכין לאחר רצח בתוך חול.
שאף אחד לא ידע שהייתי אני.
שלא יראו שום רמז על פני.
שהחיוך שלי יהיה סתם, והשיניים יהיו שקופות. שיהיו לי עיניים ריקות וחומות.
אני הופכת את הדף הלבן להיות מה שהייתי פעם, ואת עצמי הפכתי לדף הלבן הריק.
אני אחכה שיתמלא.
שהעיניים יתמלאו מחדש בברק, והשפתיים יהיו עבות ואדומות מנשיקות חדשות מתוקות.
אני מחכה שהאף שלי ימתלא ריח חזק של פרחים אדומים מפתיעים,
ושהגוף שלי יתעטף בחיבוק ראשון וחדש.
אני אחכה שהדף שלי יהפוך לאישה יפה חדשה, נחשקת וחזקה.
ואמצא לי גבר אמיתי וחכם, עם המון זכרונות וסיפורים, וכאבים ישנים.
ונשיקות של נשים אחרות, יפות ומלאות יותר.
מלאות כלכך עד שלא היה להן מקום להכיל אותו אז הן ברחו.
אני אהיה כלכך ריקה וחדשה, שיהיה לי מספיק מקום להכיל ולאהוב את כולו.
לאהוב את כלות.
והוא ימלא אותי מחדש, וילמד אותי.
הוא יטפל בי כי אף פעם אף אחד לא עשה זאת לפניו.
והוא יאהב אותי. אהבה חדשה וטובה וקרובה.
אהבה של גבר, אהבה של אישה.
ואני לא אעשה טעויות ושגיאות, כי אני אהיה בסך הכל דף לבן שמכיל את העצב של מישהו אחר.
ששומר אותו בצד, כי לו כבר אין מקום להכיל בתוכו.
אישה שומרת על העצב של הגבר שלה, שלא יצא החוצה.
אישה יפה וטובה, ופשוטה.
כזו שאפשר לקרוא אותה מבלי שהיא תצטרך להסביר.
מבלי שהיא תצטרך לפגוע, ולהגיד שטויות.
היא תהיה יפה ותשתוק.
היופי והפשוטת שלה ידברו בעד עצמם.
ורק חיוך נוצן ומואר מאוזן לאוזן יהיה מרוח לה תמיד על הפנים.
ואף אחד לא ידע על העצב שלו ששמור אצלה בפנים.