מבעד למראה
השגה לשלב ראשון של תחרות הכתיבה
אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. שמונה שנים עברו מאז, אך הזיכרונות ישארו
חרוטים בליבי לעד.
עמדנו שלושתינו צמוד לחזית דוכן המראות. מביטות בבואתינו המשתקפות מן המראות העכורות.
בבואתי הייתה מעוותת. חיוורת,ושקופה למחצה, מלבד נמשיי שזהרו באור השמש. " הגיע הזמן לעמוד מול הפחדים שלנו " לחשה לי עמית.נאנחתי ביאוש , מסדרת את שיערי הערמוני שפרעה הרוח. עמית ומירב נעלמו בתוך אוהל הבד ואני נותרתי לבדי מול המראה המעוותת .מביטה בדוכן שבדו העדין דהה מזמן. אחת מהאותיות שפעם נצצו, הייתה שבורה, אך עדיין ניתן היה לקרוא בבירור " מבוך המראות" .
לשבריר שנייה עלתה בי המחשבה לעמוד מול פחדיי ולהכנס פנימה עם חברותי , אך מחשבה זו פרחה מהר מראשי .לפתע, האוהל נראה גדול ומאיים, המראות עוררו בי חרדה והעבירו בי צמרמורת . בלעתי את רוקי, מתכנסת בתוך עצמי,מתעלמת מקהל המבקרים שבהה בי במבט תוהה. " היילי ", האיצה בי מירב שיצאה לתור אחריי לאחר שהבחינה כי איני עימן." היילי " קראה שוב, משכה בשרוולי חולצתי והצביעה על דוכן המראות . לא רציתי לגרום אכזבה למירב ועמית, הרגשתי צורך בלתי-מוסבר להכנס פנימה .
חרדה עברה בראשי . התקשתי להוליך את רגלי בין השבילים הצרים והמפותלים המוקפים מראות . חשתי לא בנוח . הכל הרגיש לי כמו מתוך חלום, או יותר נכון, כמו מתוך חלום בלהות, סיוט .
באותם רגעים עמדי מול הפחד הגדול ביותר שלי. התנשמתי בכבדות בניסיון להרגע אך מאמצי עלו בתוהו .הרגשתי מחנק. כל גופי רעד . מתחתי את צווארי עד שבלטו ממנו הורידים ולקחתי נשימה עמוקה .המבוך נמשך ולא הצלחתי לראות את הסוף. סיוט חיי התגשם מול עיני .הבטתי סביבי במבט מלא איימה ויראה נוראי ונשכתי את שפתיי . עגלי זיעה נטפו על מצחי . פניי נהפכו לבנות כסיד למראה בבואתי בעשרות המראות ללא כל דרך יציאה מהמקום הנורא הזה אך הקש ששבר את גב הגמל היה
אחת המראות בו הופיעה לפתע השתקפותה של אישה אחרת, שכלל לא נכחה בחדר, במקום בבואתי
. לא שלטתי על עצמי וגופי נשמט על הארץ ." בואו נתפצל" הצלחתי לשמוע את קולה הרך של עמית לפני שעיני נעצמו .זה היה חזק ממני .
שיערי גלש על עיני וידי היו שמוטות על הרצפה . סידרתי את שיערי ופקחתי את שתי עיני המזוגגות .
הבטטתי סביבי בתמיהה, היכן כולם? שאלתי את עצמי .המשכתי ללכת, תרה אחר חברותיי שנטשוני .
המשכתי ללכת זמן רב מבלי לראות את קו הסיום . את סוף האוהל הגדול.
מחשבותיי הרבות תמיד ליוו אותי, בכל מקום אליו אלך. רק שם, בין המחשבות, במקום שאיש לא יגיע, ידעתי שאני בטוחה לחלוטין. לפני שהבנתי זאת, מצאתי עצמי צועדת אל חדרקטן ואפלולי ובו שלל מראות .ברגע שהבנתי לאן רגליי בחרו לקחת אותי, נעצרתי ונאנחתי אנחת ייאוש.
ידי התחפרו בכיסי מכנסי, ראשי בהה באדמה הסדוקה. פי נפער כשמצאתי עצמי בחדר אפלולי, רק צוהר קטן מאפשר לקרני האור לחדור אליו, ובו שלל מראות. היו שם מראות קטנות, מראות גדולות, מנופצות, עתיקות, מעוצבות בפאר, ואפילו כמה מראות מעוותות.
סרקתי את החדר בפליאה ונעמדתי מול אחת המראות העכורות .עשיתי פרצופים רבים מול המראה, לאחר שבדקתי שאף-אחד לא רואה אותי.ליבי הפסיק לפעום לרגע. פי נפער בתדהמה, בוהה בבואתי ששילבה את ידיה סביב חזה ברוגז. "זה לא אמיתי," מלמלתי לעצמי. "זה לא יכול להיות אמיתי."
השתקפותי שלחה אליי יד חיוורת, חוצה את גבולות המראה ."את רוצה שאקח אותה?" שאלתי בבלבול והצבעתי על ידה המושטת. הדמות הנהנה בחיוך ידידותי. היססתי. קירבתי את ידי אליה, אך אז התחרטתי. מה ממתין לי שם, מעבר למראה? ובעצם,חשבתי, מה ממתין לי כאן? לחצתי את ידה של תאומתי והנחתי לה לסחוף אותי אל עולמה הזר.
הנחתי רגל ורגל נוספת על שבילי העפר . הבטתי על שתי רגליי שכוסו בשמלת הבלון שכיסתה את גופי . לאן נעלמה חולצת הפסים הצחורה ומכנסי הג'ינס הקרועים? תהיתי .
הבטתי לאחור , מצפה לראות את בבואתי ואת המראה . רציתי לחזור לחדר המראות, אך במקום מראה גדולה ניצב למולי רק ביתן עץ רעוע . ניסיתי לגשש, לממש באויר, אולי המראה הפכה לשקופה? . לא רציתי להשאר במקום הזה . לפי התלבושות ורעפי הבתים הירוקים הצלחתי להבחין שבבואתי שלחה אותי ללונדון כפי שנראתה לפני עשורים .נחרדתי . בבואתי שלחה אותי אחורה בזמן, למאה התשע עשרה. גשם זלעפות שטף את גבי ובאוויר נשמע קול צלצול שעון . ניסיתי לתור אחר מקום מסתור מהגשמים והסופות .לא היה לי מקום אחר לנוס אליו . שמתי פעמיי אל עבר בקטת העץ הקטנה . שערי הערמוני גלש על פניי והפריע והפריע לראייתי ונעלי העקב שנעלתי כוסו בבוץ, אך בכל זאת המשכתי לרוץ .העננים הכו ושלחו סופת ברקים . הבטתי בערוץ סלעי שבו התנפצו הרעמים בשאון איום . כשהגעתי , הסתתרתי כמיטב יכולתי וניסיתי להתגנב פנימה .
עמדתי על מפתן הדלת . המקום היה שומם מאדם, אך בכל זאת הדלת הייתה פתוחה לרווחה . מבלי לחשוב כלל, נכנסתי פנימה לתוך אולם קטן ומאובק . לצידי ניצב ארון עץ קטן . תחילה חששתי לפתוח את הארון . פחדתי לדעת מה יש בפנים, אך בכל זאת שלחתי יד מפוחדת , רועדת ופתחתיאת דלתות הארון . שם , על קולב עץ קטן נחו להם בגדי . מכנסי הג'ינס וחולצתי הלבנה . הסרתי אותם מן הקולב הקטן , פשטתי את שמלת הבלון המנופחתולבשתי את בגדיי הרגילים . אך עד מהרה הופיעו שנית על הקולב בגדיי ואת גופי חזרה לעטר שמלת הבלון . זה כבר היה לי יותר מדי .התיישבתי על אחד הכיסאות באולם, מנסה לחשוב איך הגעתי למצב הזה, שלפתע הוסט הוילון האדום שהסתיר את המתרחש על הבמה .ושם, על במת העץ, הופיעה בבואתי במראה. לובשת על פנייה חיוך ניצחון. אור הזרקורים האיר עליה ."מה עשית לי" זעקתי לעברה . " השיבי אותי חזרה לעולמי" . בבואתי הנידה פניה לשלילה. "יש לך יעוד להשלים טרם תחזרי לעולמך " השיבה לי ."ומהו יעודי?" שאלתי . השתקפותי לא פצתה את פיה. "מהו?" חזרתי על שאלתי . הפעם בטון כועס מעט." הכל מתחיל כאן, באולם הזה עליו דורכות רגלייך " . התחילה לספר ." זה היה האולם השייך לבני משפחתך זה דורות. אבותיך העלו בו מופעים מרהיבים,עצובים ודרמטיים.אנחנו נתמקד בנערה בשם תו'רן, שעבדה באולם בשביל להרוויח מעט כסף בחופשות .לילה אחד, כשעמדה ת'ורן לנעול את האולם במנעול ובריח, נשמעה צווחה בעיר. בבוקר שאחרי ת'ורן שכבה חסרת חיים על מפתן הדלת. אך הדבר לא הסתיים בכך . מידי חודש היה חוזר על עצמו אותו מקרה, אותה צווחה, ובבוקר שאחרי ,מי שעליו היה לסגור את דלתות התיאטרון, נמצא מוטל הארץ , ללא קור-רוח .לכן היה עליהם לסגור את התיאטרון לצמיתות " ." ועליי כמובן למצוא את האחראי למעשים אלו? " שאלתי . עדיין מדמיינת בראשי את סיפוריה של בבואתי . " כמובן " . השיבה בבואתי ." אבל עכשיו, " אמרה והושיטה לי יד, חוצה את גבולות המראה, " עכשיו תבואי איתי " .הושטתי לה את ידי . מהררת מעט בכל מה שאירע לי בזמן האחרון . הרגשתי עייפה מעט , כל הלחץ הזה בזמן כה קצר ....
פקחתי את עיני, עמדתי בחדרי . מול המראה הגדולה שתלוייה על הקיר שלי .צעדתי צעד אחר קדימה, לכיוון המראה ובהיתי בה. כמובן שבבואתי חיקתה אותי .ניסיתי לעשות עוד מספר דברים מצחיקיים , אך אז בבואתי הפסיקה לחקות אותי . היא קרצה לי כשעל פניה חיוך ניצחון ונעלמה .
מאז כל יום הייתי נשאבת אחורה בזמן. אבל, עד היום לא הצלחתי לפתור את תעלומת התיאטרון .
למרות , שכשנכנסתי לתיארטון , הרגשתי שמישהו עוקב אחרי . ראיתי משהו ביו הצללים.
אולי מחכה לי גורל כמו לאבותיי ? אולי זה, אולי זה מה שת'ורן ניסתה לומר לי, כשאשר הופיעה במקומי במראה ?
וואו , נראה לי שאהפוך את זה לסיפור בהמשכים .....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
