הייתי במחנה של הצופים, הייתי באילת עם חברים.
צחקתי, השתגעתי
לא הפסקתי לחשוב עליך
פתאום התחלתי לבכות מלא
הרי עד עכשיו הייתי אוספת סיפורים שהייתי גאה בהם בשביל לספר לך.
ואין יותר למי לאסוף.
למרות שבהלוויה ובשבעה לא בכיתי.
כנראה הכחשתי אז.
מטריף אותי שאני לא יכולה לעשות כלום
מטריף אותי שאנשים מרגישים שאני מתעסקת בכאב יותר מדי.
מטריף אותי שאני ממשיכה הלאה.
דברים שכתבתי לך בפייסבוק: למרות שזה לא עוזר בגרוש...
-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
