כשהטמטום מגיע למימדים מפלצתיים, זה מלחיץ.
כשאהבה הופכת לשנאה קיצונית, זה כואב.
כשילד הופך לגבר ומשאיר את התמימות מאחור, זה עצוב.
כשאש מתפשטת במהירות מסחררת, זה שורף.
כשהקור חודר עמוק לעצמות, זה מקפיא... אפילו את הלב.
כשהדמעות לא מפסיקות לזלוג, זה מלוח... ואני מעדיפה מתוק.
כשאנשים מתים מוקדם מדי ובעיקר כשיודעים שזה היה יכול להימנע,
זה קורע אותך מבפנים.
כשהומור הופך לאירוניה בעלת השלכות, אני נותרת פעורת פה.
כשאני רוצה לראות אותך ויודעת שאי אפשר, זה קשה.
כשהגעגועים מנסים להשתלט על העקרונות שלי, אני הופכת ללוחמת.
אף פעם לא נלחמתי בקרב כל כך קשה,
תמיד התעקשתי להילחם בכל הכוח,
כי אני לא מוכנה להיות מובסת על ידי החולשה.
הכי קל לוותר לעצמך, אבל אז אתה מרגיש אפס.
להיות מאוכזב מעצמך,
זו אחת ההרגשות שהכי קשה לי לתאר במילים.
הן מעורבות בכל כך הרבה תחושות מבולגנות,
שאצטרך להשתמש בכמות עצים של יער שלם,
כדי שיהיו לי מספיק דפים לכתוב תיאור מדויק.
והיער שלי נשרף,
והאחים שלי נשרפו,
ואין לי עצים,
ואין לי דפים,
ואבדו המילים,
כי לא אוכל להנציח אותן.
כי כשמילים מתרוצצות בראש, הן נשכחות,
ומילים שכתובות שחור על גבי לבן,
יישארו לעד,
גם אחרי שאסיים את תפקידי כאן,
ואעביר לכם את המסר שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LIAT86