אני יודעת שהפרק הזה הוא קצר אבל לבנתיים אין כל כך הרבה קוראים אז נקווה שיקראו אותו .. 

אז תהנו ! ;)

פרק ראשון:

גיל:

ישבתי בכיסא של המנהל שאני מכיר כל כך טוב , מסתכל עליו בחיוך שובב, מתי
הוא יבין שלא אכפת לי מהעונש שהוא יטיל עלי , אני לא יעשה אותו .

"אז גיל," הוא התחיל "מתי תפסיק לעשות בבית ספר שלי
טרור?" הוא שאל בטון נחמד , מטומטם .

"מתי שיבוא לי." עניתי ושיחקתי במגירה שלו אך הוא מיד מיהר
להפסיק אותי

"אין פה 'מתי שיבוא לי' אתה במסגרת חינוכית פה ילד, אתה לא יכול
לעשות מה שמתחשק לך" הוא אמר

"זה מה שעשיתי עד כמה שזכור לי" אמרתי וזה התחיל להתעצבן ,
כרגיל .

"תקשיב ילדון , אתה עלית לי על כל העצבים אתה והמשחקים שלך , אז אם
יהיה מצב של אלימות או שלא תגיע פשוט לשיעורים , אתה תהיה בחוץ, מובן לך?"
הוא אמר , לא יכולתי להמיר את פיו , ידעתי שהלימודים חשובים לאמא שלי , עם אבא שלי
אני לא מדבר .

קמתי בעצבים ויצאתי מחדרו , עד לפה אני יכול להריח את השמחה שלו .

התקדמתי לחדר מתמטיקה , פעם ראשונה שלי בכל המחצית הזאת , שכבר חודש רביעי
.

"גיל! במה זכינו?" המורה הסתכלה עלי מופתעת , אוי כמה אני שונא
את המורה הזאת.

"תמשיכי בשלך ואני בשלי טוב שרה?" עניתי באי רצון והתיישבתי
בכיסא הפנוי בכית ה, ליד נערה שקטה , נראית טוב, שיערה היה בלונד וארוך , מקורזל ,
את צבע ענייה לא ראיתי מכיוון שהיו אל המחברת .

"אז .. מתמטיקה הא?" פתחתי שיחה וזאת רק הנהנה לחיוב ,
"איך קוראים לך?" שאלתי וזאת רק הזיזה את
הפוני מענייה "את אילמת?"

"נויה" היא אמרה בקול שקט ופנייה היו עדיין לכיוון המחברת

"זה אומר שלא" אמרתי , הוצאתי את הפלאפון מהכיס ושמתי אוזניות ,
המנהל אמר להופיע בשיעורים , לא להקשיב.

ראיתי את שפתיה של שרה זזות אך לא שמעתי את קולה .

הנחתי את ראשי על השולחן ועצמתי את עניי , מה אני עושה פה?

הרגשתי תפיחה קטנה על גבי , הרמתי את הראש וראיתי את פניה של המורה,
הוצאתי אוזנייה אחת מהאוזן , "את צריכה משהו?"
שאלתי וזאת
התעצבנה

"כן , אותך בחוץ." היא אמרה ואני גיחכתי 

"אוי שרה , תעשי טובה לכולנו ותמשיכי להעביר את השיעור או מה שאת לא
עושה." אמרתי

"תקשיב לי גיל, זאת פעם ראשונה שאתה מופיעה בכיתה השנה , אני לא
צריכה לשמוע את המוזיקה שלך עד ללוח ובטח שלא תישן לי פה, אז או שאתה לומד או שאתה
בחוץ, מובן?" היא אמרה ואני הוצאתי את האוזניות ללא חשק, הנחתי אותם על
השולחן והתיישבתי ישר משלב ידיים, היא הייתה נראית מרוצה, כמה אני שונא לעשות מה
שאומרים לי .

נויה:

שיעור מתמטיקה ניגמר, אספתי את הדברים שלי לתוך התיק ומיהרתי לצאת מהכיתה,
מה הילד החדש הזה רצה ממני?.

"נויה!" שמעתי את קולו של דקל מאחורי, הסתובבתי וזה אכן היה הוא
"ראיתי שגיל הזה דיבר אלייך, מה הוא רצה?" הוא שאל מסוקרן, אני שונאת
שהוא ככה.

"סתם, להשלים חומר." אמרתי והמשכתי ללכת כאשר הוא אחריי

"אוקי, אז את באה אלי היום?" הוא שאל, שכחתי! כל כך לא באלי.

"לא אני צריכה לשמור על מאי" תירצתי לו

"כבר שבוע את שומרת על מאי מה ניסגר עם ההורים שלך?" הוא שאל
נואשות, אני חייבת לסגור את הסיפור הזה עם דקל, אבל אני לא יכולה לפגוע בו, הוא
החבר הכי טוב שלי.

"מה אני יעשה, הם הבטיחו שזה פעם אחרונה השבוע" אמרתי לו
והמשכתי ללכת מהר לכיוון הקפיטריה

"אוקי, אני הולך לנועם, בי יפה-שלי" הוא אמר והדביק לי נשיקה
קטנה על השפתיים.

איך אני ממשיכה מפה? איך אני אומרת לו שזה ניגמר?