התגעגעתי ללהנות.

ללשתות ללא שום מחסומים, בלי לדאוג למה יהיה מחר.

ללהיות אני, אני האמיתית.

אני הכיפית.

אני המשעשעת.

אני שזורקת זין.

אני שאפשר לאהוב ובאותה הקלות לשנוא.

אני שמהממת, באמת.

במזל יש לי חברות נהדרות שמזכירות לי מי אני.

ולא נותנות לי לשכוח שאני הרבה יותר ממה שאני מתעסקת בו ביום יום.

איזה מזל.

ובנימה אחרת - 

יש לו יום הולדת בעוד יומיים.

הוא הולך להתחיל את יום ההולדת איתי, במיטה שלו.

זה מעניין איך שאחרי שהוא אמר לי דברים נורא קשים, 

ופתאום קלטתי כמה הכל זמני בחיים האלה, 

אז כבר לא מעיק עליי.

ייתכן שייגמר.

ייתכן שלא.

אני אהיה בסדר בכל מקרה, ולכן אזרום.

אני כל כך פאקינג נהדרת.

מרגישה לגמרי בנוח.

לגמרי חלק.

אחרי שאתמול בערב הייתה השיחה הכי פחות נעימה בתולדות היקום.

שבה הוא אמר לי שאני מקסימה והכל.

ואכפת לו והכל.

אבל בסופו של יום אם הוא ימצא את עצמו עם מישהי אחרת יכול להיות שיקרו דברים.

כי "קשה לי להקשר".

כי "קשה לי להתחייב".

אז מה אני אמורה לעשות עם עצמי בזמן הזה?

לא להקשר?

לא להרגיש?

לא להנות?

אני לא כל כך מבינה כבר.

אני לא מבינה איך אני אמורה להתמודד עם כל הסיפור הזה.

להנות מהרגע ולהתעלם מהעובדה שמחר הכל יכול להגמר?

לשמור על עצמי ובכך בעצם לא להצליח להנות מהרגע?

למה הכל כל כך מורכב?

באמת שהרגשתי שפעם אחת גם לי מגיע.

גם אני אזכה להנות.

ולהיות במקום טוב.

בטוח.

אוהב.

נכון.

כנראה שלא.

עד לפעם הבאה.