אז המצב בלימודים סבבה סה"כ.

היה מבחן אמצע ראשון שלשום, והיה סבבה.

לא יודעת אם מדהים, אבל כולם יצאו בתחושה נוראית - ואני לא.

גם איתו הכל סבבה.

היו לי חששות בהתחלה.

קודם החששות היו חששות שטחיות ובינוניות.

כאלה שמביישות אותי רק מעצם החשיבה עליהן.

עכשיו יש לי חששות שונות לחלוטין.

זה מעניין לראות איך כל מה שמטריד אותי בחיים קשור בדבר אחד.

כל אספקט שונה בחיים שלי מושפע מהפחד מבינוניות.

בלימודים אני מפחדת מלהיות בינונית.

מול החברים בלימודים אני גם חוששת נורא.

מה אם הם יחשבו שאני לא טובה מספיק?

אבל הכי גרוע זה איתו - הוא כל כך מוצלח.

אתמול סיפרתי למישהו שהדבר שהכי מעניין אותי בקשר זה איתגור אינטלקטואלי.

אבל מה אם הוא ירגיש לא מאותגר?

מה אם אני לא מספיק חכמה? 

מה אם אני אומרת יותר מידי שטויות?

לא יודעת אם אלו רגשות נחיתות.

אבל על כל פנים - זה לא זורם.

אז מוח יקר שלי, נא לחדול. תודה.

עד לפעם הבאה.

ידעתי שאפשר להיות מותשים פיזית.

זו בדיוק הסיבה שאני לא עושה ספורט.

אבל מעולם לא ידעתי שאפשר להתיש את המוח.

נורא מפחיד, להיות סטודנטית פתאום.

פתאום לומדים כי אלו החיים האמיתיים.

כבר לא לומדים היסטוריה כי איזה ח"כ אמר שחשוב.

נורא מפחיד, להרגיש טיפשה פתאום.

הרבה דברים עברתי בחיי. המון.

הייתי מגעילה, הייתי נחמדה.

הייתי אכפתית, הייתי אנוכית.

הייתי יפה, הייתי מכוערת.

אבל תמיד הייתי מהחכמים יחסית.

מהאינטלגנטים.

ואז מגיעים לשנה א' בתואר ראשון של מדעי המחשב.

ופתאום שום דבר כבר לא הגיוני.

ושום דבר לא מסתדר.

ופתאום נוחתת עליי התובנה, שאולי אני לא חכמה כמו שחשבתי.

ועם כל הדברים שעברתי בחיים - אין לי מושג איך להתמודד עם התובנה הזאת.

אבל זה בסדר, כי אחרי חודש וחצי בלימודים,

אני סוף סוף מתחילה לעמוד בקצב.

וסוף סוף אני מרגישה סבבה מבחינה חברתית.

וסוף סוף אני יוצאת עם מישהו, וזה מסתדר.

הכל מסתדר.

חוץ מהעובדה שאני לא חכמה במיוחד.

אבל אולי אני יכולה גם להיות הבן אדם הזה.

שהכל סבבה אבל הוא לא סופר אינטלגנט.

אולי זה מספיק.

עד לפעם הבאה.