כל כך הרבה דברים מתרוצצים לי בראש.

בזה אני לחלוטין מאשימה אותו.

כלומר, עד שהוא נכנס לחיי לא הייתה לי בעיה עם זה שאני לא עושה משהו משמעותי.

ועכשיו אני במין מצב כזה, שאני רק מחפשת משהו לעשות.

משהו שיסיח את דעתי מהרצון הכמעט בלתי נשלט שלי לשלוח לו הודעה.

החלטתי שאני לא מסמסת לו יותר.

כאילו, הוא לא מתנהג כאילו אני מאוד קריטית לו.

על עיקרון - אין בעיה שנגדיר שאנחנו לא ביחד.

ככה הוא מתנהג, אז למה שזו לא תהיה ההגדרה.

אבל אני יודעת שאם אני אהיה עם מישהו אחר, בקטע פיזי נטו, הוא יפגע.

הבעיה היא אצלי?

אני מתחשבת מידי?

זה כאילו מרגיש שמצד אחד אני מנסה לעשות רק את מה שטוב לכל העולם ואחותו,

אבל אז אני מרגישה אנוכית כי אני כועסת על זה שדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה.

עוד משהו שמסתכל הוא שנמאס לי לישון לבד.

אתמול בלילה יכולתי שלא לישון לבד.

לא לישון איתו, אבל כן לישון עם מישהו.

וויתרתי, בשבילו.

אולי אני טועה?

עד לפעם הבאה..

ככה הגדרתי את הבן אדם שאני כבר תקופה ארוכה.

זה נובע מזה שאני פועלת מהרציונל.

אני חושבת, לא מרגישה.

אני יודעת, לא מאמינה.

וזה עבד לי יופי.

באמת שכן.

אבל במערכות יחסים אין מקום לבן אדם כזה.

כי אז.. זו לא מערכת יחסים.

אז אני מנסה.

מנסה להפתח.

ניסיתי כבר לפני מס' חודשים.

ונכוויתי.

ועכשיו אני שוב במקום שבו אני צריכה להחליט.

האם לתת מעצמי.

האם להשקיע.

האם להפתח.

האם להרגיש.

ואני נוטה לענות לכל השאלות האלו ב-'כן'.

וזה כל כך מפחיד.

כי בגלל שהייתי רובוט תקופה כה ארוכה, פתאום עכשיו להרגיש זה משהו שהגוף שלי לא מצליח להתמודד איתו.

ואני לא בטוחה שאני רוצה להיות במקום הזה.

כשדיברתי על זה עם מור, היא לקחה את הכל בקטע מקסים.

כלומר, אז מה אם מפחיד, זה מקסים שיש לי פרפרים בבטן.

אני לא יודעת אם זו אני שבעייתית או שראיית העולם של מור לא מתאימה לי,

אבל הפרפרים שהיו לי בבטן הרגישו יותר כמו קלקול קיבה.

ואין שום דבר מקסים בקלקול קיבה.

עד לפעם הבאה,