טעות לחשוב שהכירות מרובת שנים וחיים בזוגיות אינטימית ויציבה באמת חושפים בפנינו נכוחה את אישיות שותפנו לחיים.

אני קורא ראיון עם עמוס אלוני שאישתו מיכל חנקה למוות את שתי בנותיה, ומתקשה להאמין איך קורה שאדם משוכנע שהוא מכיר את האישה שאיתו על כל רזי אישיותה והתהגותה,  ומסתבר שבעצם הוא חי כסומא והוא מנוכר לה עד אין קץ. הוא לא היה מעז להעלות על דעתו או אפילו לחלום חלום בלהות שאישתו עלולה לבצע מעשה מחריד של רצח בנותיה. המציאות לפעמים עולה על כל דימיון.

אדם מאמין בכל מאודו שאישתו היא נופת צופים מקסימה ומתוקה ומסתבר שהיא מצליחה להסתיר  אישיות של רוצחת פסיכופאטית.

האלימות בארץ בתקופה האחרונה הרימה ראש והיא לא נחה לרגע. היא עוטפת אותנו ונותנת את אותותיה יום יום, שעה שעה, כמעט בכל תחומי החיים.

 אם זה בנהיגה פרועה על הכביש, בוויכוחים על מקום חניה, בהערות של מילה מיותרת, בסיכסוכים בין בני זוג, בין אישי ציבור, בין חברים, בני משפחה,  בבתי הספר, במקומות עבודה  ואיפה לא. איש כבר לא מעז לאמר שבהתנהלותנו כאן אנחנו עדיין "אור לגויים", ואם כבר אור אז אולי אור מסמא ומחטיא.

בהתמודדות מול היקפי האלימות צריך לדעתי לטפל באמצעים רבים שבחלקם אמורים לתת מענה בשטח, על ידי התקנת מצלמות בכל פינה, הגברת נוכחות משטרתית, הכבדת הענישה בבתי המשפט וכו', ובחלקם האחר ברמה המניעתית המוקדמת בבניית תוכניות חינוך ייחודיות בבתי ספר למניעת אלימות

ובקמפיינים נרחבים לכלל הציבור שאולי יתבססו ויאירו את הרציונאל העומד מאחורי הציווי הקטגורי הקאנטייני לבניית חברה טובה יותר.

 כהומניסט המגלה הבנה וסובלנות עד אין קץ כלפי השונה והאחר,

 כל כך בא לי להגיד למתכנני המסגד במתחם הגראונד זירו בניו יורק  -

  חצופים נטולי רגישות שכמותכם! הרצחתם וגם ירשתם?